אלדין נ' עוזרי

פסק דין

פתח דבר

1. הנתבע, מר יורם עוזרי, מנהל משק חקלאי בישוב פצאל שבבקעת הירדן שם הוא עוסק בגידול ענבים ועגבניות מסוג 'שרי'. התובע, מר זעל זין אלדין, הוא תושב הכפר מג'דל בני פאדל שבשומרון. התובע עבד במשקו של הנתבע בתקופה שמשכה שנוי במחלוקת בין הצדדים. הנתבע כופר בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

2. בתביעה שלפנינו מבקש התובע כי נפסוק לו הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי חגים, דמי נסיעות וכן פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

3. בהליך קוימה ישיבת הוכחות אחת. התובע והנתבע העידו לעצמם. מטעם הנתבע העידה גם הגב' חלדיה אבראהים עיסא ארמיליה (להלן: גב' חלדיה) המועסקת מזה שנים ארוכות במשקו של הנתבע. הצדדים סיכמו פרשותיהם בכתב.

גדרי המחלקות

4. המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן אלה:

[א] בראש ובראשונה האם התקיימו בין התובע לנתבע יחסי עובד-מעביד וזאת במשך כל התקופה בה עבד התובע במשקו של הנתבע.

[ב] ככל שנגיע לכדי מסקנה כי בין התובע לנתבע נרקמו יחסי עובד מעביד אזי מה היא תקופת העבודה המדויקת בה עבד התובע במשקו של הנתבע. בתוך כך האם התובע עבד ברצף כטענתו או שחלו נתקים בתקופת העבודה כטענת הנתבע, וכן מה היה היקף משרתו.

[ג] מה הן הזכויות הסוציאליות המגיעות לתובע בגין תקופת עבודתו ושיעורן.

[ד] מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם הן מקימות לתובע זכאות לפיצויי פיטורים ולתשלום חלף הודעה מוקדמת.

להלן נדרש לכל אחת מהמחלוקות האמורות כסדרן תוך שנסקור את טענות הצדדים לגביהן ומטבע הדברים גם את ההסדרים המשפטיים הרלבנטיים.

קיומם או העדרם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבע

טענות הצדדים

5. לטענת התובע בכל התקופה הרלוונטית לכתב התביעה התקיימו בינו לבין הנתבע יחסי עובד-מעביד. משנשמעה טענת הנתבע לפיה התובע הועסק בתור קבלן, הצביע התובע על מספר גרסאות שהשמיע הנתבע בהקשר זה וכן על מאפייני עבודתו שלשיטתו ובהתאם להלכת כפר רות, מעידים כי הוא בא בגדר 'עובד' ולא קבלן. בין היתר נטען שהשטחים החקלאיים בהם עבד שייכים לנתבע; כלי העבודה והציוד המתכלה שייכים לנתבע; העבודה החקלאית שבה הועסק התובע הנה חלק בלתי נפרד מעיסוקו העיקרי של הנתבע; הנתבע הוא שנושא בחובה המשפטית לתשלום שכרו של התובע והסדיר את תנאי העסקתו. לנוכח אלה יש לטענת התובע לקבוע שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ולחייב את הנתבע בתשלום הזכויות הסוציאליות הנובעות ממעמדו כמעביד.

6. גרסת הנתבע לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד לא הייתה עקבית. בכתב ההגנה טען הנתבע שהתובע היה קבלן שסיפק לו עובדים למשקו החקלאי, וכי שכרו חושב לפי בסיס בתוספת עמלה בעד כל עובד שהביא לעבודה במשק (סעיף 8). בתצהיר עדותו הראשית חזר בו הנתבע מגרסה זו והפעם טען כי בשנת 2008 הועסק התובע באמצעות קבלן מכפרו בשם ענאד אשר קיבל שכר עבור התובע ועבור יתר העובדים באמצעות אדם שלישי - חאלד. כן טען כי לא עלה בידו להביא את ענאד לעדות שכן הלה מרצה עונש מאסר בגין אי תשלום שכר לפועלים (סעיפים 5-4 לתצהיר). אשר לשנת 2009 ועד תום תקופת עבודתו של התובע, טען הנתבע כי התובע סיפק שירותים באמצעות העדה מטעמו, הגב' חלדיה, אשר גם שילמה את שכרו (סעיף 9). כך או כך הנתבע מבקש כי נקבע שקיים חיץ משפטי בלתי עביר בינו לבין התובע בדמות אותם קבלנים. בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע כי משקו מופעל "באמצעות קבלן עבודות" המספק עובדים למשקו החקלאי, נותן להם הוראות ומשלם את שכרם. בתוך כך ביקש שבפסיקתנו לא נתעלם מההקשר התעשייתי שהוא כזה שלא מאפשר לנתבע "להכנס לכפר, לתלות מודעות דרושים ולזמן פועלים לראיונות".

7. כבר עתה ובטרם נפנה לבחינת טענות הצדדים לגופן, נאמר כי נכונים אנו להניח כי טבעה של עבודה חקלאית, כעבודת כפיים וכעבודה שהיא לא אחת עונתית, הוא כזה שמכתיב שינויים תדירים במצבת הפועלים. כן נכונים אנו להניח שהמציאות היא כזו שרבים מהפועלים מגויסים לעבודה, מעת לעת, על ידי קבלני פועלים או 'ראיסים' שלעיתים אף משלמים את שכרם, לאחר ש'גוזרים' את רווחי הקבלנות והוצאות ההגעה לעבודה וממנה. אלא שדעתנו היא כי התשתית העובדתית שהוכחה לפנינו במקרה זה מובילה למסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבע כי ענאד, חאלד או הגב' חלדיה לבדם היו מעסיקיו של התובע ונפרט.

ההסדר המשפטי

8. על זיהויו של מעביד בתבניות העסקה דומות לאלה שנטענות בפנינו בהליך זה עמד בית הדין הארצי לעבודה פעמים רבות, ובין היתר, בהלכה המנחה בעניין דב"ע (ארצי) נב/3-142 אלהרינאת – כפר רות פד"ע כט 535 (1992) (להלן: עניין כפר רות). בעניין כפר רות נקבעו שורה של סימני היכר לזיהוי המעביד בתבניות העסקה בהם מעורבים יותר משני צדדים ובהם: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; מי קיבל את העובד לעבודה, מי מוסמך לפטרו ומי קבע והסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבצו במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו, לרבות גובה השכר; מי פיקח על עבודתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו (להבדיל מהשאלה מי מבצע טכנית את התשלום); כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה, כיצד נרשמו במוסד לביטוח לאומי וברשויות אחרות שבהן נדרשת הצהרה מיהו המעביד. בנוסף נפסק כי על ביה"ד להידרש לסוגיות נוספות כגון: מי סיפק לעובד את הציוד והחומרים ממי מבקש העובד את חופשותיו והאם העובד השתלב בעיסוקו המרכזי של אותו גורם הנטען להיות מעבידו.

הוסיף ושנה בית הדין הארצי לעבודה כי לצורך הקביעה מיהו המעביד, יש לבחון באיזה חוק מדובר, מהי תכליתו ומהן נסיבות העבודה. כך, יש לשקול שיקולי צדק חברתי ומדיניות ובפרט עת עסקינן בפועלי יום זרים (ראו: דב"ע נד/3-96 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ – חליל עבד אל רחמן עאבד פד"ע כט (1) 151 (1995) (להלן: פרשת מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי)).