אלדין אמארה נ' משרד הפנים- פקיד רישוי כלי ירייה ואח'

פסק דין

פתח דבר:

לפניי עתירה מינהלית, במסגרתה מבקש העותר להורות על ביטול החלטת פקיד רישוי כלי-ירייה, במשרד הפנים (להלן: "המשיב"), לדחות את בקשת העותר לחדש את רישיון כלי הירייה בו החזיק בעבר, מיום 24/5/12 (להלן: "ההחלטה"). ועדת הערר לפי חוק כלי ירייה, תש"ט- 1949 (להלן: "ועדת הערר" ו"החוק" בהתאמה), ומשטרת ישראל (להלן: "המשטרה") צורפו גם הן כמשיבות לעתירה.

העתירה:

העותר, יליד 1956 ותושב כפר-כנא, ללא עבר פלילי, מחזיק לדבריו ברובה צייד ברישיון כ-30 שנה, למטרת תחביב והנאה מפעילות צייד. על-פי כתב העתירה, העותר הפקיד ביום 4/3/10 את רובה הצייד שלו בתחנת המשטרה בנצרת, בעקבות פקיעת תוקף רישיון כלי הירייה שלו. יובהר, הרישיון פקע בעקבות החלטה גורפת של המשיב, שלא לחדש רישיונות לכלי ירייה, אלא בהתאם לתבחינים שייקבעו, ולא מסיבה כלשהי הנעוצה בעותר.

העותר הגיש למשיב בקשה לחידוש הרישיון, אך ביום 24/5/12 דחה המשיב את בקשתו, מן הנימוק של אי עמידה בתבחינים שנקבעו ופורסמו לציבור, ומן הנימוק של הפרת חוק כלי ירייה (היא ההחלטה נושא העתירה). ערר שהגיש העותר על ההחלטה נדחה בהחלטת ועדת הערר מיום 23/7/12. מפאת חשיבותה לצורך הדיון בעתירה תובא כאן החלטת ועדת הערר, כנוסחה:

"העורר החזיק בכלי ירייה, מסוג רובה צייד, מאז שנת 1984 ועד למועד תפוגת הרישיון בשנת 2010. הרישיון לא חודש בשנת 2010 משום החלת מדיניות מצמצת, שהונהגה מאז שנת 2008 (על אף זאת העורר המשיך והחזיק בכלי הירייה ללא רישיון תקף חודשיים נוספים עד שלבסוף הפקידו). מדיניות זו נבחנה מחדש על ידי השר לביטחון פנים ובחודש אוגוסט 2011 החליט השר לאשר תבחין 'משמר' על סוג כלי ירייה זה. הנדון פנה להגיש בקשה לחידוש הרישיון כעבור זמן רב, בחודש יוני 2012 (כעשרה חודשים לאחר פרסום התבחינים החדשים)- משכך סבורה הועדה כי הרצף הקבוע בתבחינים נקטע, והתבחין המשמר אינו חל על העורר."

לטענת העותר, החלטת המשיב שלא לחדש את רישיונו, אינה סבירה, ואינה מתבססת על הנסיבות לאשורן, שכן עמידתו בתבחינים שנקבעו כלל לא נבדקה, וכאשר הוא כלל לא ביצע הפרה של חוק כלי ירייה. עוד טען העותר, כי החלטת המשיב ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את עמדתו, טרם ביטול הרישיון, ובניגוד לזכותו להליך הוגן. עוד הוסיף העותר וטען, במהלך הדיון בעתירה, כי על-פי התבחינים שפורסמו, ניתן לחדש רישיון שפקע, עד שלוש שנים ממועד פקיעתו, בכפוף לתשלום אגרה מתאימה.

עמדת המשיב:

המשיב טוען כי בהחלטתו לא נפל כל פגם המצדיק לפסלה. לטענתו, העותר הגיש את הבקשה לחידוש רישיון, זמן רב לאחר שפקע תוקף רישיונו: רישיון כלי הירייה של העותר היה תקף עד ליום 31/1/10; העותר הפקיד את נשקו במשטרה, ביום 4/3/10; וביום 21/5/12 הגיש לראשונה את בקשת החידוש. העובדה שהעותר לא פעל במשך תקופה ארוכה על-מנת לבקש את חידוש הרישיון, משמעה כי אין באפשרותו לבקש כעת את חידושו. כן נטען, כי העובדה שהעותר המתין למעלה מחודש ימים עד שהפקיד את הנשק במשטרה, לאחר שפג תוקף הרישיון שבידיו, מלמדת על כך שהוא ביצע הפרה של הוראות החוק, המחייבות את מי שפג תוקף רישיון כלי הירייה שלו להפקידו מייד בידי המשטרה. כן העובדה שהנשק הופקד פרק זמן ממושך בטרם הוגשה בקשת החידוש, מלמדת כי הרצף הנדרש במסגרת תנאי התבחין "המשמר" נקטע.

המשיב טוען בנוסף, כי העותר אמנם הגיש ערר על ההחלטה, תחילה במכתב ולאחר מכן בטופס מתאים, ואולם מעיון בפניותיו עולה כי העותר הגיש למעשה בקשה לקבלת רישיון לכלי נשק חדש, במסווה של ערר, שכן הסביר שם כי הנשק שהופקד במשטרה איננו בנמצא ולכן רכש נשק חדש. בנסיבות אלה, המשיב לא יכול היה להתייחס לבקשתו של העותר כאל בקשה לקבלת רישיון חדש, שכן זו לא עמדה בתנאים הנדרשים להגשת בקשה כזו, ולא הוגשה כלל ככזו. עוד נטען, בהקשר זה, כי העובדה שהעותר לא הציג את תוכן בקשתו זו במסגרת העתירה, מלמדת כי הוא נגוע בחוסר ניקיון כפיים, ומטעם זה בלבד יש לדחות את העתירה.

לבסוף טען המשיב, כי טענות העותר בעניין קיפוח זכותו להליך הוגן הן סתמיות. החלטות המשיב לא נסמכו על עמדת המשטרה, שלא התנגדה כי המשיב ימשיך להחזיק בנשק, ולפיכך לא היה צורך לקיים שימוע בעניינו. כן, לעותר הוקנתה הזכות להגיש ערר על ההחלטה, כפי שאכן עשה, כאשר טיעוניו פורטו בפני המשיב במספר הזדמנויות, כשהוא מיוצג על-ידי עורך-דין.

דיון:

חוק כלי ירייה, תש"ט-1949 קובע כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנים בקבלת רישיון, מאת המשיב, שהוא הרשות המוסמכת על-פי דין למתן רישיונות להחזקת כלי ירייה. על-פי סעיף 12 לחוק, מוסמך המשיב לתת רישיון, לסרב לתתו, לתת את הרישיון בתנאים ומגבלות ולהטילן על רישיון שניתן, וכן לבטל רישיון תוך תקופת תקפו. הרישיון ניתן בהתאם לנהלים, הכללים והתבחינים המפורסמים מעת לעת על-ידי משרד הפנים. כן מאפשר סעיף 12(ג1)(1) לחוק לנפגע מהחלטות המשיב, להגיש ערר בכתב לממונה שמונה לשם כך.

בפסיקה נקבע לא פעם, כי לאזרח אין זכות קנויה להחזקת נשק, וכי המדיניות המצמצמת במתן רישיונות לכלי ירייה, הננקטת ע"י המשיב, הנה מוצדקת וסבירה לאור הצורך בהגנה על שלום הציבור, והסיכון הטמון בהחזקתם של כלי ירייה (בג"צ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415; בג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322). כן נקבע בפסיקת בג"צ ובתי-המשפט המינהליים, כי בית-המשפט אינו מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, ככל שהחלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות.

רישיון לכלי ירייה ניתן לתקופה מוגבלת. כאשר פג תוקפו של רישיון, מחויב בעל הרישיון למסור את כלי הירייה לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו, והתקנות שהותקנו מכוח החוק מחייבות את המשטרה לשמרו במשך שנה אחת בתחנה, ובחלוף שנה, יישלח הנשק למטה הארצי של המשטרה בירושלים (תקנות 4(1), (3) ו-(5) לתקנות כלי הירייה).

על-פי נוהלי המשרד לביטחון הפנים, שצורפו לכתב התשובה לעתירה, על בעל רישיון המבקש את חידוש הרישיון, להגיש בקשה לחידוש רישיון, החל משלושה חודשים טרם פקיעת הרישיון ועד ערב פקיעת הרישיון. כן נקבע בהנחיות, כדלהלן:

"2. אי חידוש רישיון במועד -
א. מי שמסיבה כלשהי לא חידש רישיונו במועד הקבוע בתקנות, ו/או מי שפסקה להתקיים לגביו העילה בגינה החזיק בכלי הירייה – חייב על פי החוק להפקיד מייד במשטרה את כלי הירייה ואת הרישיון לכלי זה. ב. האגף לרישוי כלי ירייה מאפשר למי שלא חידש במועד החידוש הקבוע, ועונה לאחד התבחינים התקפים, לחדש את רישיונו אם לא חלפו ששה חודשים מיום פקיעת הרישיון, בתוספת תשלום בסך גובה אגרת רישוי לשנה אחת (כפי שנקבע בתקנות).
ג. בתום ששה חודשים ממועד פקיעת הרישיון יוודא האגף לרישוי כלי ירייה את הפקדת כלי הירייה, ורק לאחר מכן יאפשר למי שעונה לכל התבחינים התקפים, לחדש את רישיונו, אם לא חלפו שלוש שנים מיום פקיעת הרישיון – זאת, בתוספת תשלום אגרת רישוי על פי דין...