אלדבשה נ' ישראל ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת, מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "המבקשת") לחייב את התובעים, המשיבים, בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקסד"א").

רקע:

1.המשיב 1 (להלן – המשיב), יליד שנת 1993, תושב ביתוניא באזור יו"ש, הגיש התביעה באמצעות הוריו אפטרופסיו הטבעיים, המשיבים 2 ו- 3, כנגד המדינה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לפי הטענה כתוצאה מירי של חיילי מג"ב. לפי הנטען בכתב התביעה, אירוע הירי היה בעת שהתובע שהה ברחוב בכפר ועסק בביצוע מטלה שהטיל עליו אביו. לפי הטענה, כתוצאה מהאירוע נפגע קשה בשתי רגליו ונגרמו לו נזקים שונים.

2.המדינה בכתב הגנתה מכחישה את הטענות בכתב התביעה. לטענת המדינה, לא התקבלה כל הודעה מהרשות הפלסטינית ו/או המשטרה הפלסטינית או כל גורם רשמי אחר בנוגע לפגיעה הנטענת במשיב. המדינה טוענת עוד, כי במועד ובאזור האירוע הנטען בתביעה, התרחשה פעילות מבצעית של כוחות הביטחון, במהלכה הותקף כוח של צה"ל בידוי אבנים וסלעים, החיילים היו נתונים בסכנת חיים והם ביצעו ירי נקודתי לעבר התוקפים. המדינה טוענת, בין היתר, כי ככל שיוכח האירוע הנטען, הרי שמדובר באירוע של פעולה מלחמתית ועל כן עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952, ואין היא חבה בנזיקין.

טענות הצדדים לעניין הבקשה לחיוב בערובה:

3.טענת המדינה, היא, בתמצית, כי המקרה דנן נופל במובהק לגדר המקרים בהן יש מקום להטלת ערובה על התובע. זאת מאחר שמדובר בתושב חוץ, שאין בידו להצביע על נכסים בישראל, מהן תוכל המדינה להיפרע לכיסוי הוצאותיה אם תדחה התביעה, ובשים לב לסיכויי התביעה הנמוכים לפי הטענה. המדינה מפנה לעניין זה לפסיקה של בית המשפט העליון ולפסיקה של ערכאות נוספות במקרים מסוג דומה.

4.מנגד טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, בתמצית, אין להיענות לבקשה באשר כל חיוב בהפקדת ערובה יהיה בו כדי לגרום בהכרח להפסקת התובענה, ובכך לפגוע בזכותם לפנות לערכאות שיפוטיות, שהינה בגדר זכות יסוד. עוד טוענים המשיבים, כי בידיה של המדינה לפעול באמצעים העומדים לרשותה לגביית הוצאותיה בהליך, ככל שייפסקו לזכותה. לגופו של עניין טוענים הם, כי אין המדובר בתביעת סרק, אלא בתביעה שסיכוייה גבוהים, לנוכח העובדה שנפגע קטין חף מפשע ומאחר שהמדינה מודה בהתרחשות אירוע ירי באזור ובזמן בו נטען כי המשיב נפגע.

דיון והכרעה:

תקנה 519 לתקסד"א, קובעת, כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". התכלית המרכזית העומדת ביסוד הסמכות להורות על הפקדת ערובה מכוח התקנה, הינה, להבטיח את זכותו של הנתבע להיפרע את הוצאותיו, במידה ותדחה התביעה, כשלכך מצורפת התכלית של מניעת תביעות סרק. מנגד, חיוב בהפקדת ערובה עלול לפגוע באופן ממשי בגישת התובע לערכאות, שהינה זכות בעלת מעמד גבוה במיוחד. שיקולים נוגדים אלה, השפיעו על הפרשנות שניתנה לתקנה בפסיקה ועל עיצוב הכללים להפעלתה.

ככלל, הפרשנות שניתנה בפסיקה לתקנה דגלה ביישום מדוד וזהיר, וזאת על מנת שלא לחסום כאמור את דרכו של תובע לבית המשפט. לצד זאת נקבע, כי קיימות נסיבות בהן גובר החשש לכך שאי-הפקדת ערובה יפגע בזכותו של הנתבע להיפרע את הוצאותיו, וכי בהתקיימן מן הראוי ככלל להורות על הפקדת ערובה. כך נפסק ביחס למקרים בהם התובע הוא תושב חוץ, אשר אין לו נכסים בישראל. בהקשר זה נקבע, בשורה ארוכה של החלטות, כי יש לראות בתושבי הרשות הפלסטינית כתושבי חוץ (ראו: (ראו לצורך הדוגמא: בש"א 2057/07 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' ע.מ. תאאר ג'בר אלריחאן ז"ל (פורסם באתר נבו) (2007); רע"א 4743/07 עזבון ויורשי המנוח דרווזה נ' מדינת ישראל (מאגר משפטי נבו) (2007); רעא 8206/08 אחמד אלבשיתי נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו) 2009). עוד נפסק, כי לצד הנתון בדבר היות התובע תושב חוץ, יש לבחון שיקולים נוספים רלוונטיים, ובכלל זה סיכויי התביעה הלכאוריים, מצבו של התובע וכד'.

על יסוד האמור לעיל, בחנתי את הבקשה לפני. מסקנתי היא, כי יש מקום לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה. ראשית, המשיבים הינם תושבי חוץ, ואין כל טענה שיש להם נכסים בישראל מהם תוכל המדינה להיפרע לכיסוי הוצאותיה אם תדחה התביעה. כאמור לעיל, ובהתאם לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים רבים אחרים, ככלל יש להורות על הפקדת ערובה כשמדובר בתביעה של תושב חוץ, לרבות תושבי הרשות הפלסטינית. שנית, מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי התביעה, הרי שעל המשיבים לצלוח משוכות לא קלות על מנת לזכות בתביעתם, ובכלל זה טענת המדינה לאירוע שמקורו בפעילות מלחמתית וטענתה כי לא התקבל כל דיווח בזמן אמת או במועד מאוחר יותר אודות הפגיעה הנטענת. שלישית, טענת המשיבים בדבר היעדר כל יכולת כספית, נטענה באופן כללי וללא תצהיר, ואיננה יכולה בנסיבות אלה להוות יסוד מספיק לדחייה מוחלטת של בקשת המדינה.

8. אשר לגובה הערובה, לאחר שבחנתי מכלול הנסיבות וטענות הצדדים, לרבות העובדה כי הפגיעה הנטענת היתה בקטין, וכי צורפו תעודות רפואיות אודות פגיעה במשיב, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את גובה הערובה על סך 12,000 ₪. לפיכך אני מורה, כי המשיבים יפקידו ערובה בסך 12,000 להבטחת הוצאות המבקשת. הסכום יופקד בתוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן תימחק התביעה.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"א, 22 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.