אלגזר נ' טוביה אושפיז טכנולוגיות בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1953, טוען כי נפגע בתאונת עבודה המהווה גם תאונת דרכים ביום 23.3.04 וכי על הנתבע 2, כמי שהשתמש ברכב אשר פגע בו במועד הרלוונטי, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בנושא נסיבות הארוע והחבות. הדיון בתיק פוצל ונשמעו ראיות בשאלת החבות. החלטה זו עוסקת, אם כן, בנושא החבות.

התובע עבד במועד הארוע כמסגר רתך אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") אשר הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") משמש כמנכ"ל שלה, במסגריית הנתבעת בקיבוץ נצר - סירני. בהתאם לתצהירו, ביום הארוע בשעה 14:00 לערך התבקש על ידי הנתבע לסדר כבלי חשמל על עגלה שהייתה מחוברת לטנדר של הנתבע. הנתבע שאל לצורך כך מלגזה ממפעל שכן שאת פרטיו התובע אינו זוכר היטב: "משביר מזון" או "המשביר המרכזי". "הוא הרים אותי על משטח שהונח על שיני המלגזה ביחד עם הצינורות לגובה של כמטר וחצי כדי שיהיה לי נוח לסדר את הכבלים בתוך הארגז של הטנדר שהיה בגובה. עוד לפני שהתחלתי לסדר את הצינורות בעגלה וככל הנראה וכך אני מסיק אבל אני איני יודע בודאות בשל התזוזה של המלגזה או שיני המלגזה או המשטח אבדתי את שווי המשקל ונפלתי ונחבלתי ביד שמאל ובמרפק. מה שאני יודע זה שאיבדתי את שיווי המשקל שלי ונפלתי מלמעלה אני לא יכול לומר בודאות אם המלגזה זזה או לא".

בחקירתו ציין כי את חבילות הכבלים היה צריך להעביר מהרצפה לעגלה. לצורך כך, הנתבע העמיס יחד עמו את הכבלים על משטח שהונח על שיני המלגזה. הנתבע נהג במלגזה. הוא התיישב על הכבלים שעל המשטח והנתבע הרים אותו במצב זה בעזרת המלגזה, על מנת שניתן יהיה לסדר את הכבלים בעגלת הטנדר. תוך כדי הרמת המשטח הוא נפל. הכוונה ב"ארגז", כפי שנרשם בתצהיר, היא עגלת הטנדר. הנתבע הוא זה שהחליט שצריך מלגזה על מנת לסדר הכבלים בעגלה והנתבע הביא את המלגזה מ"המשביר" בבאר יעקב, לשם הלך ברגל, מרחק של כ 5-6 מטרים, וחזר בנסיעה על המלגזה. המלגזה עולה לגובה של כמטר וחצי וגובה העגלה כ – 60- 50 ס"מ. הוא אינו יודע מדוע היה צריך להעלותו גבוה כל כך, כמטר, מעל העגלה: "תשאל את טוביה...הוא אמר לי לעלות למשטח, והרים אותי". לאחר שנפל המשיך לעבוד עד סוף היום, 15:45 לערך, כי סבר שהכאבים יחלפו. למחרת הלך לקופת החולים ולאחר שלושה ימים פנה לבית החולים. הנתבע ראה שהוא נפל והמשיך לעבוד עמו כרגיל. מלבד הנתבע לא נכחו אנשים נוספים בעת הארוע.

הנתבע בתצהירו ציין כי אכן היה על התובע באותו היום להעמיס כבלים על עגלה שהייתה רתומה לטנדר אלא שלו עצמו לא הייתה כל מעורבות בכך ונודע לו על הארוע רק לאחר התרחשותו: "ככל הידוע לי, לבקשת התובע הוא קיבל סיוע מבעל המלגזה – המשביר מחסני מזון – ואחד מעובדיו נהג על המלגזה. לא נכחתי כלל בארוע התאונה הנטען...אלא התובע המשיך לעבוד כרגיל גם לאחר התאונה והוא בצע עד תומה את המשימה שהחל בה...הגעתי למקום התאונה לאחר מכן והוא הודיע לי אודותיה. למיטב זכרוני, הוא סיפר לי שנפל ממשטח שהיה מונח על שיני המלגזה, בעת שהייתה במצב עמידה בסמוך לעגלה, בעת ששיניה הורמו לצורך העמסת הכבלים על העגלה...איני יודע איזו מלגזה בדיוק הייתה מעורבת בתאונה".

במהלך חקירתו של הנתבע הוצג לו טופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש על ידי התובע למוסד לביטוח לאומי ביום 6.5.04. בטופס זה נרשם תיאור הארוע על ידי התובע כך: "עליתי על משטח קלרק ונפלתי מגובה 1.20 מטר קיבלתי מכה במרפק היד וגם בצד". בטופס מוצגת שאלה לגבי עדים לפגיעה ונרשם על ידי התובע כי הנתבע היה עד לפגיעה. עם זאת, הסעיפים המיועדים למילוי במקרה של פגיעה עקב מעורבות רכב, כמו, שם חברת הביטוח בה מבוטח הרכב, פרטי הרכב, שם הנהג ושם בעל הרכב לא מולאו. המקום בטופס המיועד למילוי על ידי המעביד מולא על ידי הנתבע. לשאלה אם נכחו עובדים נוספים בעת הפגיעה נרשם על ידי הנתבע: "לא" אך לצד רישום זה, לשאלה: "שמם" - רשם הנתבע את שמו. השאלה בטופס: "האם הרכב המעורב בתאונה הוא בבעלות המעביד או בשימושו" – לא נענתה.

הנתבע נשאל בחקירתו מדוע רשם את שמו כעד לארוע. הוא השיב כי לא נכח בעת הארוע: "אני חתמתי בתור מעביד שלו. אני הייתי במשרד, לא היכן שזה קרה. המשרד שלי נמצא במרחק 500 מטר ממקום הארוע. זה קרה בחצר "משביר מזון"...המשרד שלי היה ליד משביר מזון". כאשר הגיע למקום ממשרדו ראה מלגזות והוא אינו יודע מאיזו מלגזה נפל התובע. הוא עצמו לא ניגש למשביר ולא בקש מלגזה: "לפי מה שסיפר לי התובע, הוא קיבל סיוע מבעל המלגזות של משביר מזון. הרימו לו את המשטח לגובה העגלה וזה היה כנראה משטח ללא תמיכה, ואז הוא התהפך...שמעתי ממנו ויש אנשים של משביר מזון...אני לא מכיר אותו, אחד העובדים שם. ירד לו קצת דם ביד. הוא נפצע. אני לא מכחיש שהוא נפצע". הוא חזר ועמד על כך שבעת הארוע "הייתי במשרד. לא שאלו אותי אם הייתי בבית המלאכה, או במשרד. נכחתי בקיבוץ, אחרי זה הגעתי לשם...הגעתי וראיתי שהייתה תאונה...ירד לו דם ביד". הוא ציין כי לעיתים נהג לבקש עזרה של מלגזות מהמשביר אך: "אני לא נוהג על המלגזות שלהם". כאשר הגיע למקום הארוע ראה את הכבלים על העגלה ואת התובע עם דם ביד. "שאלתי מה קרה, הוא סיפר לי שהוא נפל מהמשטח והמשיך לעבוד רגיל". הנתבע אינו מכחיש את עצם פגיעתו של התובע באותו היום אך מכחיש מעורבותו בארוע, כפי שנטען על ידי התובע.

יש לציין כי התביעה הוגשה תחילה גם בעילה חילופית על פי פקודת הנזיקין, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הנתבעת בביטוח חבות מעבידים, וכן כנגד קרנית. ביום 8.11.09 הוגשה הודעה מוסכמת על דחיית התביעה כנגד קרנית. לאחר שמיעת הראיות הודיע התובע על בקשתו לדחות את התביעה גם כנגד כלל חברה לביטוח וביום 21.10.11 נדחתה התביעה כנגדה בהסכמה. עוד יצוין כי ביום 4.3.09 התקבלה בקשת התובע להגיש כתב תביעה מתוקן ובו "המשביר המרכזי כספים והשקעות בע"מ" כנתבעת נוספת. עוד בטרם הוגש כתב הגנה על ידי נתבעת זו ביקש התובע ביום 21.7.09 למחקה ובהחלטה מיום 28.7.09 הוחלט על מחיקתה. בהודעה מטעם התובע מיום 3.11.09 הודיע ב"כ התובע כי התברר לו שאותה נתבעת אינה הבעלים של אותה חברה שהייתה כפי הנראה בעלת המלגזה. בהודעה נרשם כי לא ניתן עוד לאתר את פרטי החברה שהייתה בעלת המלגזה, את פרטי המלגזה ואת פרטי מבטחתה באותה העת, לאור כך שמדובר בחברה שהתפרקה והחליפה בעלים מספר פעמים.

התובע בסיכומיו טוען, ראשית, כי הארוע בו נפגע מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, שהרי נגרמה עקב ניצול הכח המכני של המלגזה, אשר אחד מייעודיה הוא הרמת אנשים לגבהים. שנית, כי על הנתבע, אשר נהג במלגזה בעת הארוע, לפצותו בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, הקובעות כי "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". התובע טוען כי יש לאמץ את גרסתו, על פיה הנתבע הוא זה שנהג במלגזה. הוא טוען כי חיזוק לגרסתו ניתן למצוא בטופס התביעה לדמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי, אשר מולא כחודש לאחר התאונה, שם רשם כי הנתבע היה עד לפגיעה והנתבע עצמו אישר זאת בטופס, בבחינת הודאת בעל דין.

הנתבעים אינם מכחישים בסיכומיהם את עצם התאונה וגם לא את היותה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים, אך טוענים בסיכומיהם כי יש לקבל גרסת הנתבע, על פיה לא היה מעורב בארוע ולא נהג במלגזה בעת הארוע. נטען כי בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, אליו מפנה התובע, כלל לא נרשם כי הנתבע נהג במלגזה. מהטופס ניתן רק להסיק כי הנתבע היה עד לנכונות התאונה אך לא להתרחשותה.

לאחר ששקלתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי גרסתו, על פיה הנתבע הוא זה שנהג במלגזה בעת הארוע, מסתברת יותר מגרסת הנתבע. עדותו של התובע בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין הטעונה, בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, סיוע. בענייננו, איני סבורה כי קיים סיוע כנדרש ואף לא כל תוספת ראייתית אחרת ולא מצאתי הצדקה להעדיף גרסת התובע על זו של הנתבע.

הראיות שהוצגו בתיק הן דלות ביותר. הראיות הן, למעשה, עדות התובע, עדות הנתבע וטופס ההודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי, וזאת בלבד. לעניין עדויות התובע והנתבע לטעמי, מדובר בעדויות בעלות משקל דומה ואיני סבורה כי ניתן, מתוך העדויות עצמן, להעדיף אחת על רעותה. לפיכך, על התובע להציג ראיה נוספת אשר תוסיף משקל לגרסתו ותטה את מאזן ההסתברויות לטובתה. איני סבורה כי טופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי מהווה ראיה כזו. האמור בטופס אינו מסייע לגרסת התובע. התובע אינו מציין בטופס כי נפגע בעת שהנתבע נהג במלגזה למרות שבטופס קיימות שאלות מפורשות בנושא פרטי הרכב הפוגע ככל שמעורב רכב, שם הנהג ושם בעל הרכב. כל שמציין התובע בטופס כי נפל ממשטח קלרק (הכוונה, כפי הנראה, למלגזה מסוג קלרק) ותו לא. הוא אמנם ציין כי הנתבע היה עד לפגיעה אך לא ציין כי הנתבע נהג במלגזה. הנתבע, מצדו, מחד, רשם כי לא היו עדים לפגיעה ובהמשך רשם את שמו. כמובן, שאין מדובר בהודאת בעל דין כי נהג ברכב, שהרי בטופס כלל לא נרשם שהיה מעורב בארוע כנהג המלגזה. לכן, גם אם הודה הנתבע שהיה עד לפגיעה אין מדובר בהודאה במעורבותו הנטענת על ידי התובע. מעבר לכך, הסברו של הנתבע כי ברישום שמו כעד לפגיעה (ולא לארוע) התכוון כי אמנם היה עד לכך שהתובע נפגע בידו, ואכן הוא ראה אותו מדמם בידו לאחר שהגיע למקום הארוע ממשרדו, אך לא היה נוכח בעת הנפילה עצמה, סביר ומהימן בעני. הנתבע אינו מכחיש את עצם הפגיעה והוא לא הכחיש זאת מלכתחילה, אך היותו נהג במלגזה לא צוינה על ידי התובע כלל בטופס ההודעה והוא כלל לא ידע כי זוהי גרסת התובע. לא ברור מתי פנה התובע והודיע לנתבע כי הוא טוען שהוא זה שנהג ברכב, והאם פנה למשביר, בזמן אמת או בתוך זמן סביר לאחר הארוע, על מנת לברר שמות עדים לארוע, לברר פרטי המלגזה המעורבת ופרטי מבטחתה. התובע גם לא פנה למשטרה לדווח על פרטי הארוע ועל היותו ארוע הכרוך במעורבות של רכב, ולמעשה אין כל דיווח מזמן אמת, או בתוך זמן סביר מהארוע, על כך שהנתבע היה מעורב בארוע כנהג. הרושם העולה הוא כי התובע השתהה מאד בטיפולו בתביעה זו, כי גרסתו לעניין מעורבות הנתבע בארוע הייתה כבושה עד סמוך להגשת כתב התביעה, כארבע שנים לאחר הארוע, וכי עד הגשת התביעה לא נעשה מאמץ סביר לברר את פרטי המלגזה ומבטחתה. בהשתהות זו ניתן לומר כי גם נגרם נזק ראייתי לנתבע, אשר מצא עצמו כנתבע יחיד בארוע המהווה תאונת דרכים, מקום בו, כפי הנראה, הייתה מבטחת אשר הייתה אמורה לשאת בנטל הפיצוי ומקום בו לכאורה, בשל טענת התובע כי הנהג ידוע, לא קיימת זכאות כנגד קרנית. השתהות זו והתוצאות שנגרמו בעקבותיה צריכות אף הן להילקח בחשבון לעניין המשקל שיש ליתן לגרסת התובע ולנטל הראיה המוטל עליו כיום.

והערת אגב, לעניין נטל הראיה בו נושא התובע כיום, נטל אשר ייתכן ואמור אף להיות נטל מוגבר. יש לזכור כי תפיסת החוק היא משטר פיצויים ביטוחי והסדר משפטי של גיבוי ביטוחי מושלם, באמצעות ביטוח מסחרי או סטטוטורי (קרנית). מטרת הסדר זה היא פיזור הנזק על פני אוכלוסיה רחבה והסטת הדגש מאחריות אישית לאחריות החברה בכללותה לדאוג לנפגעים בתאונות דרכים. המטרה היא להמנע מלהטיל על מזיק יחיד את מלוא החבות, אלא אם קיימים שיקולים שבתקנת הציבור ושיקולים של הרתעה אישית המצדיקים הטלת אחריות אישית על מי שנהג בדרך פסולה. בהתאם לתפיסת החוק, ההסדר הוא זכות תביעה לנפגע כנגד מבטחת בעדיפות ראשונה וכנגד קרנית בעדיפות שניה, ומניעה, ככל הניתן, של מקרים בהם נטל הפיצויים כלפי הנפגע יוטל על מזיק יחיד (ראה: א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס, עמ' 4-10). מכך גם נגזרת חובתו של נפגע לפעול כראוי לברור חבות מבטחת כלפיו ונובעת ההלכה הפסוקה בעניין זה באשר לחבותה של קרנית: "נפגע שאינו פועל באורח סביר על מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הבטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק...יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח" (רע"א 3909/08 קרנית נ' קורן, 3.11.09). לטעמי, מקום בו הנפגע לא עמד בחובתו לברור חבות מבטחת כלפיו, לא פעל על מנת לברר פרטי המבטחת והשתהה בבדיקתו ללא הסבר סביר, עד ששיהוי זה הביא לחוסר אפשרות לברר את פרטי הרכב, מתיר השימוש ומבטחת השימוש – כל אלו עשויים במקרים מתאימים להביא להטלת נטל ראיה מוגבר עליו ולעיתים גם לגרוע ממשקל גרסתו, שהרי ההנחה היא כי אדם אשר נפגע בתאונה יעשה כל שנדרש ויפעל בסבירות על מנת לברר כל הפרטים הרלוונטיים על מנת להקים חבות מבטחת כלפיו על פי ההסדר הקבוע בחוק (וראה לעניין הנטל המוטל על הנפגע לברר פרטי המבטחת גם כאשר הנהג ידוע: ת.א (ת"א) 29617/06 שמעוני נ' עזבון המנוח בן אבו טירן ז"ל, 12.4.10).

לאור כלל האמור, אני קובעת כי לא ניתן להגיע למסקנה על פיה גרסתו של התובע, על פיה הנתבע הוא זה שנהג במלגזה בעת הארוע, מסתברת יותר מזו של הנתבע. לאור כך, דין התביעה להידחות.

לאור מסקנתי זו אין צורך לדון בטענת הנתבעים על פיה כיון שהמלגזה הייתה שייכת למפעל המשביר יש להגיע למסקנה כי כל המלגזות של מפעל זה היו מבוטחות, כך שקיים מבטח כלשהו אליו ניתן להפנות את התביעה. למעלה מהצורך אציין כי הפסיקה אליה מפנים הנתבעים רלוונטית למקרה בו הנהג אינו ידוע אך קיימת זכות תביעה כנגד מבטח ידוע, אשר בטח את כלל קבוצת הרכבים אליה שייך הרכב המעורב בתאונה, ואז לא קיימת חבות של קרנית על פי חוק הפיצויים. מקרה כגון זה אינו רלוונטי לענייננו. אם הייתה גרסת התובע מתקבלת הרי שמדובר היה במקרה בו הנהג דווקא ידוע אלא שהמבטח אינו ידוע. לא זו אלא אף יותר מכך, לא ידוע כלל אם היה מבטח כלשהו, לא ידועים פרטי הרכב וגם לא ידועים פרטי בעל הרכב ומתיר השימוש. בנסיבות כאלו, השאלה שהייתה מתעוררת היא שאלת חבותו האישית של המשתמש ברכב בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, גם בהעדר ידיעה על פרטי המבטחת ומקום בו הן התובע והן המשתמש ברכב לא פעלו לברור פרטי הרכב והמבטחת. לאור מסקנתי, כאמור, אין צורך לדון בשאלה זו (וראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 222-223 וההפניות שם).

לאור כלל האמור, אני דוחה את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 4500 ₪.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"א, 26 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.