החלטה
רקע ותמצית טענות הצדדים
לפני בקשה לצו להפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו, לכאורה, לשני מנוחים ונפגע בעקבות ירי טיל ממטוס ישראלי. התביעה הוגשה על ידי הנפגע ועזבונות שני המנוחים.
המבקשת עותרת, כי בית המשפט יורה למשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. לטענתה, יש לחייב כל אחד מהעיזבונות ואת הנפגע בהפקדת ערובה בסך 20,000 ₪. כן טוענת, כי יש לקבוע, כי במידה ולא תופקד הערובה תדחה התביעה. באשר להפקדת ערובה בנפרד על ידי כל אחד מהתובעים טוענת המבקשת, כי היה עליהם להגיש תביעות נפרדות ואז הם היו מחויבים בהפקדת ערובה כל אחד בנפרד ואין לאפשר להם להתחמק מהפקדת ערובה באופן האמור. המבקשת טוענת, כי לשם ניהול התובענה עליה לערוך בדיקות מקיפות שעלותן גבוהה ועל כן הרי שצפויות לה הוצאות רבות בגין ניהול התובענה. לטענתה, בענייננו עסקינן בתביעה המצריכה עבודה רבה והתייחסות לכל אחד מהתובעים ואין להורות על הפקדת ערובה בשיעור אשר יש להפקיד כאשר ישנו תובע אחד.
לטענת המבקשת, האירועים נשוא התובענה התרחשו במהלך פעולה מלחמתית מובהקת ועל כן קנויה למדינה חסינות מלאה מפני תביעות נזיקיות בנסיבות העניין. בנסיבות אלו טוענת המבקשת, כי סיכויי התביעה קלושים ביותר וסיכויי הגנתה טובים.
המבקשת טוענת, שהמשיבים הינם תושבי חוץ שכן מכתב התביעה עולה, כי מקום מגוריהם הינו ברצועת עזה. לטענתה, נקודת המוצא הינה כי יש לחייב תושב השטחים, אשר אין בידו להצביע על נכסים בבעלותו הנמצאים בתחום השיפוט של מדינת ישראל, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד השני. לטענת המבקשת, הדברים האמורים נכונים מקל וחומר כאשר עסקינן בתובע המתגורר ברצועת עזה בה שולט החמאס. לטענתה, ככל שלא תתקבל בקשתה לא יהיה בידה לגבות את הוצאותיה בתום ההליך, במידה שהתובענה תדחה.
באשר לגובה הערובה טוענת המבקשת, כי עסקינן בסכום אשר אמור לשקף ריאלית את הוצאותיה בגין ניהול ההליך. לטענתה, בקביעת גובה הערובה על בית המשפט ליתן דעתו להוצאות אשר צפיות לה במסגרת ניהול ההליך.
המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי דינה להידחות. לטענתם, הבקשה הוגשה במטרה למנוע את גישתם לערכאות המשפטיות. המשיבים טוענים, כי הם זכאים שיהיה להם יומם בבית המשפט. המשיבים ציינו, כי לא מוטלת על בית המשפט חובה להורות על הפקדת ערובה וכי הוא יעשה כן בהתאם לשיקוליו.
לטענתם, ההוראות באשר להפקדת ערובה פוגעות בזכות הקניין של התובע ויש לבחון האם קיימת הצדקה לפגיעה כאמור. המשיבים ציינו, כי הכלל הוא שאין מחייבים תובע בהפקדת ערובה וכי החריג הינו הטלת החובה להפקיד ערובה.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי סיכוייהם להצליח בתביעה גבוהים מאוד או ודאיים ועל בית המשפט ליתן משקל מכריע לעובדה זו ולכך שהסיכויים שיוטל עליהם לשלם הוצאות הינם אפסיים. לטענתם, לא די בטענת המבקשת לפיה עסקינן בפעולה אשר בוצעה במסגרת פעולה צבאית או מלחמתית. המשיבים טוענים, כי במקום האירוע לא היו חמושים או עימותים וכי עסקינן באזרחים חפים מפשע. המשיבים ציינו, כי במסגרת החלטות רבות נדחו בקשות דומות לבקשה בה עסקינן.
המבקשת הגישה תגובה לתגובת המשיבים במסגרתה שבה וטענה, כי עסקינן למעשה בשלוש תביעות נפרדות וכי יש לחייב כל קבוצת תובעים בהפקדת ערובה בנפרד.
לטענתה, במסגרת תגובת המשיבים לא פורט דבר המצדיק סטייה מההלכה באשר להפקדת ערובה במקרים כגון המקרה בו עסקינן. המבקשת טוענת, כי בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ישנה הלכה ברורה ומחייבת.
באשר לסיכויי התביעה הוסיפה המבקשת טענה ולפיה לא הוגשה חוות דעת רפואית להוכחת טענות המשיב מס' 3 באשר לפגיעתו. לטענתה, התביעה הוגשה מבלי שצורף אליה מסמך כלשהו התומך בה.
דיון ומסקנות
לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המצוי בפניי מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט.
תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט מוסמך לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע כתנאי לניהול התובענה. בעת שבית המשפט דן בבקשה לפי תקנה זו, עליו לאזן בין תכלית התקנה, אשר נועדה לשם הבטחת תשלום הוצאות הנתבע במידה והתובענה אשר הוגשה נגדו תדחה וצמצום הגשת תביעות סרק, לבין שמירה על זכות הגישה לערכאות והבטחת היכולת למימוש זכויות באמצעות מערכת בתי המשפט (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר). זכות אשר הינה זכות יסוד משמעותית. לפיכך, בעת שבית המשפט דן בבקשה לחייב תובע להפקיד ערובה לפי תקנה 519 עליו לבחון, בין היתר, את סיכויי התובענה.
יש לציין, כי תקנה 519 אינה יוצרת חזקה לפיה על התובע להפקיד ערובה להוצאות משפט. הנטל בבקשה לפי תקנה 519 הינו על כתפי המבקש ועליו להוכיח קיומו של צורך בהפקדה ערובה כאמור. בענייננו, מצאתי, כי עלה בידי המבקשת להרים את הנטל האמור.
במסגרת תקנה 519, אשר הסמיכה את בית המשפט להטיל על צד להפקיד ערובה כתנאי לשמיעת תביעתו, לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות האמורה. בפסיקה גובשו הכללים המנחים וסוגי המקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. מהפסיקה עולה, כי חיוב תובע בערובה ייעשה כאשר סיכויי התובענה קלושים, התובע מתגורר בחו"ל ואין בידו להצביע על נכסים בישראל ובמקרה בו התובע לא פירט במסגרת כתב התביעה את מענו או מסר מען לא נכון. אין עסקינן ברשימה סגורה וקיימים מקרים נוספים בהם בית המשפט יכול לקבוע כי מוצדק וראוי לחייב תובע להפקיד ערובה.
כאמור, בין היתר, הפעיל בית המשפט את הסמכות האמורה במקרים בהם התובע מתגורר בחו"ל ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ואשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, במידה ויזכה בהוצאות משפט (רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ). לעניין זה, דינו של תושב הרשות הפלשתינאית כדין תובע המתגורר בחוץ לארץ (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' נעים).
