אלא נ' עירית ירושלים

פסק דין

תביעה זו הוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת בגין כך שהנתבעת הטילה עיקולים על חשבונות בנק של התובע כאשר העיקולים הוטלו בגין חובות של אחרים ובגין אי תשלום ארנונה על נכסים שלתובע אין כל קשר אליהם. מדובר בעיקולים בחשבונות הבנק של התובע בבנק אוצר החייל (2 עיקולים על סך של כ- 2,800 ₪ וכ- 55,000 ₪) ובבנק יהב (2 עיקולים באותם סכומים). התובע פנה אל הנתבעת ולאחר בירור עלה כי כל אחד מהעיקולים הוטל בעקבות חוב של אנשים אחרים, שאינם התובע, והם הוטלו עקב כך שמספר הזהות של התובע נכתב לצד שמו של כל אחד מהם. התובע תובע איפוא סך של 70,000 ₪ בגין רשלנותה של העיריה ובגין לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

הנתבעת טוענת כי לא כל טעות מביאה להטלת פיצויים. מדובר בנתבעת שמוציאה אלפי עיקולים במדיה מגנטית ובשל כך יכול ותקרה תקלה ואולם אין בתקלה כזו כדי לחייב בתשלום פיצוי לטענת הנתבעת היא פועלת בהטלת עיקולים בהתאם לסמכותה שבדין. לטענתה הטלת עיקול אינה מהווה לשון הרע ואף אם היא מהווה לשון הרע עומדת לה ההגנות שבסעיף 13(5) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

כיוון שלמעשה לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים שהיה מוסכם עליהם שהוטלו עיקולים בטעות ושהם הוסרו לאחר פניות התובע לנתבעת (בענין זה היתה מחלוקת שולית באשר למהירות הסרת העיקולים ודרך הטיפול בהסרתם), הצעתי לצדדים לסכם לפי כתבי הטענות וכך עשו. כאשר למעשה כל צד חוזר על טענותיו שבכתבי הטענות כאשר התובע נסמך בעיקר על פסק דינו של כב' השופט אמנון כהן- בערעור שהוגש על החלטתי- בתיק 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים שם קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש בהטלת עיקול משום הוצאת לשון הרע ואם מתברר שלא היה מקום להטיל את העיקול יש לפצות את התובע. ואילו הנתבעת מתבססת על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט טישלר) בתיק 44073-05-11 קובייב נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות שם נקבע כי לא כל טעות מזכה מפיצוי בגין לשון הרע.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע ואלה נימוקי:

כפי שקבעתי בענין גסלר, והדבר אושר גם בהחלטה בבית המשפט המחוזי (והיה מקובל גם על כב' השופט טישלר בענין קובייב), הטלת עיקול על חשבון בנק יש בה משום הוצאת לשון הרע. אין ספק שפקיד הבנק שמקבל את העיקול נחשף לכך שיש טענה שבעל החשבון שלגביו הוטל העיקול אינו עומד בתשלומים המוטלים עליו ולפיכך יש לפעול נגדו בהליכי גביה.

משנקבע כי הטלת עיקול יש בה משום הוצאת לשון הרע יש לבחון האם עומדות למוציא לשון הרע ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. בענין זה קבע כב' השופט כהן (שהחלטותיו מנחות את בית משפט זה – סעיף 20(א) לחוק יסוד השפיטה) בענין גסלר שלעירייה שהטילה עיקול בניגוד לדין לא עומדות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.

יש לציין ששם דובר במערער שלגביו לא היתה מחלוקת שהוטל עליו קנס שלא שולם. טענתו היתה שהקנס התיישן ולכן העיריה לא היתה רשאית לפעול בהליכי עיקול נגדו.

בנדון דנן, כאמור, מדובר בעיקול שאין מחלוקת שהוטל בטעות והוטל על מי שאין ספק שלא היה לו חוב כלשהו. לפיכך, קל וחומר שלא עומדות לנתבעת ההגנות הנטענות על ידה שבחוק איסור לשון הרע.

יש לאבחן את המקרה שבפני מענין קבייב הנ"ל, שכן גם שם דובר באדם שהוטל עליו קנס, הקנס שולם ולמרות זאת הוטל עיקול. בנדון דנן, כאמור, העיקול הוטל על מי שאין ספק שלא היה לו חוב כלשהו ובגין נכסים שמעולם לא החזיק בהם.

באשר לגובה הפיצוי יש להתחשב בכך שהנתבעת שלחה, בכל אחד מהמקרים, ביטול מיד לאחר שנודע על התקלה ולפי אמור בכתב ההגנה מנהל היחידה בנתבעת אף התקשר לפקיד הבנק לברר את הסרת העיקול. ברור שיש בהסרה מהירה זו של העיקול כדי להקל עם הנתבעת שכן ההסרה המהירה גם "מחלישה" את הפגיעה בשמו של התובע כתוצאה מהטלת העיקול.

בהתחשב בכל האמור, ובהתחשב בסכום הפיצוי בו ניתן, לפי הדין, לפצות נפגע מלשון הרע ללא צורך בהוכחת נזק, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ וכן את הוצאות האגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה