אלאערג ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים

1. לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' יועד הכהן), בע"פ 26552-08-16, שניתן ביום 4.5.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת מ' אב-גנים ויינשטיין), בב"ש 3519/16 וב-ב"ש 3840/16, מיום 25.7.2016, אשר במסגרתה נדחו בקשותיהם של המבקשים, לביטול צווי הריסה מנהליים שהוצאו נגדם.

2. ביום 22.6.2017, הורה חברי השופט י' דנציגר על עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו. 

רקע והליכים קודמים

3. ביום 10.4.2016, חתמה המשיבה על צו הריסה מנהלי, המתייחס למבנה שהוקם על מקרקעין בנ.צ. 215820/626935, וואלג'ה ירושלים, אשר תואר כמבנה בבניה בשטח של כ-150 מ"ר, חומת בטון באורך של כ-18 מ' ומשטח בטון בשטח של כ-30 מ"ר (להלן: מבנה המבקש 1). צו ההריסה הודבק על גבי המבנה ביום 10.4.2016. בנוסף, ביום 18.4.2016, חתמה המשיבה על צו הריסה מנהלי, המתייחס למבנה שהוקם על מקרקעין בנ.צ. 214999/627121, וואלג'ה ירושלים, אשר תואר כהכשרת קרקע, טפסנות עץ וברזל והכנה ליציקת יסודות בטון למבנה בשטח של כ-132 מ"ר (להלן: מבנה המבקש 2). צו ההריסה הודבק על גבי המבנה ביום 3.5.2016.

4. המבקשים הגישו בקשות לביטול צווי ההריסה לבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר איחד את הדיון בעניינם. בהחלטתו מיום 25.7.2016, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשותיהם של המבקשים, בקובעו כי הצווים ניתנו כדין, וכן, כי אין מדובר במקרה חריג בו קיים פגם חמור בהליך הוצאתם, או בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת. בית המשפט לעניינים מקומיים נתן את דעתו לכך שהמבקשים לא הגישו בקשה לקבלת היתר בניה, או עתרו כנגד רשויות התכנון, בטענה שאין הן מאפשרות הוצאת היתרי בניה בהתבסס על התכנית המנדטורית אשר חלה, לטענתם, בכפר. בהמשך ציין בית המשפט לעניינים מקומיים, כי זכות הטיעון של המבקשים לא נפגעה, בשל אי מתן התראה לפני הוצאת הצו; וכי אין בהעדפת המסלול המנהלי על פני המסלול הפלילי, כדי להוות בחירה בלתי סבירה ומידתית, משמדובר במבנים שבנייתם לא הושלמה והם לא אוכלסו. עוד דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את טענת המבקשים, לפיה נפלו פגמים בקיומה של חובת ההתייעצות של המשיבה עם נציגות משרד המשפטים. נקבע בנוסף, כי בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, אין בהיעדרו של אישור מסירת ההודעה לשר האוצר אודות הפעלת סמכות לגבי בניה בתחום שאיננו מרחב תכנון מחוזי, כדי להביא לביטולו של צו ההריסה. בית המשפט לעניינים מקומיים הוסיף וציין, כי היעדר שירותים עירוניים או היעדר תכנון בכפר וואלג'ה, אינם מונעים מרשויות התכנון להוציא צווי הריסה מנהליים. אשר לטענות המבקשים בדבר קיומם של שיקולים זרים בהוצאת צווי ההריסה ואכיפה בררנית, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקשים לא הצביעו על כל מניע פסול, שרירותיות או שיקולים בלתי ראויים, ודחה את הטענות.

5. בעקבות דחיית בקשותיהם, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, שנסב על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 4.5.2017, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי לא נפל בענייננו פגם, המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי הביקורת השיפוטית על מתן צו הריסה מנהלי היא מצומצמת, וגם כאשר נפל פגם בהוצאת צו ההריסה, יש לבחון את נפקותו, בהתאם לעקרונות דוקטרינת הבטלות היחסית. נקבע בנוסף, כי המבקשים לא הוכיחו קיומה של עילה חוקית או פסיקתית לביטול צווי ההריסה בעניינם, שעה שהמבנים הוקמו ללא היתר בניה כדין; בנייתם לא הושלמה בעת מתן צווי ההריסה; והם לא היו מאוכלסים במועד זה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לא הונחה תשתית ראייתית מבוססת להוכחת טענת המבקשים בדבר אכיפה בררנית. בהמשך, נקבע כי בדין דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את טענות המבקשים בנוגע להפרת חובת ההתייעצות עם נציגת שר המשפטים בוועדה לתכנון ובניה; ולעניין אי מסירת הודעה לשר האוצר אודות הפעלת סמכות לגבי בניה בתחום שאיננו מרחב תכנון מחוזי.

הבקשה לרשות ערעור ותגובת המשיבה

6. בבקשת רשות הערעור שלפניי, משיגים המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים חוזרים על הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות, בדבר שיקולים זרים ואכיפה בררנית, לעומת שכונות אחרות המצויות מחוץ לגדר הביטחון; היעדר תשתית עובדתית ראויה להוצאת הצו, משהוא הוצא בהסתמך על מידע תכנוני שגוי; היעדר התייעצות כדין עם נציג שר המשפטים בוועדה; ואי מסירת הודעה לשר האוצר.

          בתגובתה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, בציינה כי טענותיהם של המבקשים נדונו בפני שתי ערכאות, ובקשתם אינה מעלה כל סוגיה משפטית החורגת מעניינם הפרטי. עוד נטען כי, כפי שנקבע בערכאות הקודמות, מתקיימים בעניינם של המבקשים התנאים להוצאת צווי הריסה מנהליים. לגופה של הבקשה, טוענת המשיבה, בין היתר, כי אין די בהעלאת "טענות סתמיות" כדי לסתור את חזקת התקינות המנהלית, ולפיכך, לשיטת המשיבה, המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם לסתירת החזקה. נטען בנוסף, כי המשיבה הפעילה את סמכותה למתן צווי ההריסה כדין, על פי כל הדרישות המופיעות בסעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בעוד שטענת המבקשים בדבר היעדר תשתית ראייתית להוצאת הצו, מנוגדת לחוק ולתכליותיו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי העובדה שישנם מבנים רבים שלא מתקיימת נגדם אכיפה היא מצערת, אך אין עסקינן באכיפה בררנית, כי אם בתולדה של מכלול שיקולים ואילוצים, לרבות סדרי עדיפויות בהפעלת משאבי גורמי האכיפה, והיכולת המעשית של אותם גורמים לבצע את הצווים.