אלאסד ואח' נ' המנהלת לקידום הבדואים בנגב

פסק דין

התובעים הגישו תביעה לפיצוי כספי בסך 287,796 ₪, בהתאם להסכם שנחתם בינם לבין הנתבעת ביום 7.10.03 (להלן: "ההסכם").
בסעיף 7 להסכם נקבע כי בכפוף למילוי כל ההתחייבויות על פי ההסכם, תשלם הנתבעת לתובעים פיצוי בגין המחוברים בסך 242,943 ₪.
בסעיף 8 להסכם נקבע כי מסכום הפיצוי לעיל יקוזז מחיר המגרש והוצאות פיתוח בסך 43,034 ₪ צמוד למדד מאי 2003.
עוד נקבע באותו סעיף, כי היתרה תשולם: "100% בתוך 30 יום מקבלת אישור המפקח על הריסת המחוברים, פינוי המקרקעין ומעבר למגרש, והכל בכפוף ולאחר חתימת נציגי משפחת הבעלים על הסכם עקרונות לפשרה עם המנהלה, בגין חלקו י-14 ו- י-148".

בקליפת אגוז, התובעים טענו בתביעתם כי במסגרת משא ומתן בינם לבין הנתבעת, הוסכם על פינוי התובעים ממקרקעין שהוחזקו בפזורה הבדואית תוך רכישת מגרש וקבלת פיצויים, על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. ואולם, במסגרת ההסכם הוכנס סעיף מפלה, המתנה קבלת הפיצוי בכפוף לפינוי בני משפחה אחרים. התובעים טוענים כי אולצו לחתום על ההסכם בנסיבות המפורטות בתביעה.
הנתבעת טענה, כי החלטות מועצת מקרקעי ישראל לפיצוי, הן לפנים משורת הדין. מכאן שמדובר בשיקול דעת ולא בסמכות חובה. מדובר בהסכם שנחתם מרצונם הטוב והחופשי של התובעים, והנתבעת, אשר מעוניינת בפינוי המקרקעין, לא הייתה נעתרת לתשלום הפיצוי אלמלא אותו תנאי שצורף להסכם ואושר על ידי התובעים.

הדיון בתובענה נדחה מעת לעת, נוכח משא ומתן בין הצדדים, נערכו בתיק כבר שלושה קדמי משפט, ובית המשפט התרה בצדדים לנסות ולהגיע להסכמה לנוכח הקשיים הייחודיים הנובעים מתיק זה.

ביום 2.7.13, הודיעו הצדדים כי בהמשך להצעת בית המשפט, הם מסמיכים את בית המשפט להכריע בתיק בפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984.
הצדדים הסכימו, כי ההכרעה תתבסס על כתבי הטענות והחומר המצוי בתיק ותנומק בקצרה, כי בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק בין 0% ל- 100% מסכום הפיצוי כפי שנקבע בסעיפים 7-9 להסכם, וכי ככל שבית המשפט ידחה את התובענה או יקבלה באופן חלקי, הוא יקבע גם אם ההחלטה מהווה סיום של הפרשה כולה, או שלתובעים שמורה הזכות להשלמת הפיצוי על פי הסיפא לסעיף 8 להסכם.

אני מברך את הצדדים על כי השכילו להגיע להסכמה שתחסוך הכרעה שיפוטית בתיק מורכב זה.

יודגש כי בדרך כלל כאשר ניתן פסק דין בפשרה, אין מקום להנמקה לנוכח טיבו של ההליך. יחד עם זאת, בענייננו ביקשו הצדדים הנמקה קצרה להכרעתו של בית המשפט.בעניין ע"א 364/89, עלי אסעד עותמן ואח' נ' מיכאל בויארסקי ואח' (1993), נקבע כי מטבעה של פשרה הוא, שהיא איננה מבטאת בדרך כלל את מלוא דרישתו של כל צד.
בפרשת דנ"א 4693/05, בי"ח כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול (2010), התייחס כב' השופט רובינשטיין לסוגיה המורכבת של "אחריות יחסית" ואבחן אותה מהכרעה בפשרה, בכך שבהכרעה על דרך הפשרה, בדרך כלל אין בית המשפט מנמק את הכרעתו, ואילו בהחלטה של אחריות יחסית חייבת לבוא הנמקה.
עוד נקבע במסגרת רע"א 10952/07, דניאל שוורץ נ' חכ"ל ראש העין (2008), כי אין בסעיף 79א' חובת הנמקה שבדין, והרעיון הוא הסמכת בית המשפט להכריע בסכסוך, שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות בכלל, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק, שבעלי הדין מוכנים לסמוך עליה מראש.

בענייננו, עמדו הצדדים על "הנמקה קצרה". במסגרת מצומצמת זו, אתייחס רק לשיקולים המרכזיים שהנחו בפסיקה על דרך הפשרה. במתן ההכרעה הבאתי בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים:מחד גיסא, נתתי משקל למצב המשפטי הפורמאלי, לפיו מדובר בסעיף חוזי בהסכם מחייב, שנחתם מרצון טוב וחופשי של התובעים, אשר היו מעוניינים לזרז את המעבר ליישוב הקבע מסיבותיהם שלהם, כאשר אין כל חובה שבדין לפיצוי מהמקרקעין בהם החזיקו התובעים, העניין נתון לשיקול דעת הנתבעת, ופינוי כלל השבט הינו בהחלט שיקול ראוי במכלול שיקולי הנתבעת. מאידך גיסא, הבאתי בחשבון את העובדה שמדובר בפיצוי עבור מחוברים הניתן על דרך השגרה בעת פינוי, שקלתי את העובדה שלא עלה בידי הנתבעת להציג ולו הסכם אחד נוסף בו נרשם תנאי דומה לקבלת הפיצויים, למרות שכנראה היו מקרים אחרים שבהם התפנה חלק מהשבט לפני חלק אחר וזכה בפיצוי בהתאם להחלטות המנהל. הנתבעת כרשות ציבורית, חייבת לנהוג שוויון גם באשר לסוגיות הכרוכות בשיקול דעת.

לאחר שאני שוקל את כל השיקולים, אלה שפורטו לעיל ואחרים שעלו בכתבי הטענות, ובהתאם להסכמת הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך בפשרה, אני קובע כדלקמן:

הנתבעת תשלם לתובעים 60% מן הסכום שנקבע בסעיפים 7-9 להסכם, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

אם התנאי הקבוע בסעיף 8 סיפא להסכם, יתמלא עד ליום 31.8.14, יהיו התובעים זכאים גם ל- 40% הנותרים. אם לא יתמלא התנאי עד מועד זה, יהיה התשלום האמור לעיל של 60% מן הסכום כדי פיצוי סופי.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.