אכיפת תנית בוררות ייחודית גם אם הדבר יביא לפיצול הדיון

בפני בקשה להורות על עיכוב הדיון בתובענה שהוגשה על ידי טלקאר (להלן: " המשיבה") כנגד Daewoo(להלן: " המבקשת"), לאור קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, שקובע כי המחלוקות שיתעוררו בין הצדדים ידונו בבוררות שתתנהל בקוריאה, מקום מושבה של המבקשת, ובהתאם לדין הנהוג שם, וזאת מכוח הוראות סעיפים 5 -6 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: " חוק הבוררות").

העובדות הצריכות לעניין:

בין השנים 1993 ל - 2002 שימשה המשיבה כמפיצה הבלעדית של כלי רכב מנועיים וחלקי חילוף מתוצרת המבקשת. מערכת היחסים בין הצדדים עוגנה בהסכם (להלן: " הסכם הפצה").

במסגרת הסכם ההפצה שנחתם בין הצדדים בינואר 2000, נקבעה מערכת היחסים שבין הצדדים. בהסכם זה נכללה תניית בוררות ייחודית רחבה ומפורטת, המופיעה בסעיפים 30-31 להסכם, לפיה כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים, במסגרת הסכם ההפצה, יוכרע על פי הדין הנהוג בקוריאה באמצעות פניה להליך של בוררות בקוריאה, והחלטת הבורר תהא מחייבת ובעלת תוקף של פסק דין.

עוד הסכימו הצדדים כי על מנת הבוררות לא תתקיים בבירת קוריאה, הצדדים יהיו חייבים להסכים בכתב על מקום חלופי לניהול הבוררות.

המשיבה פנתה לבית משפט זה בבקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, שפקע ביום 11.9.02, לאחר שהצדדים כולם הסכימו כי לאחר פקיעת הצו הזמני ינהלו הצדדים מו"מ לסיום ההתקשרות ביניהם. עוד נקבע שאם תוך 30 יום לא יגיעו הצדדים להסכמות כלשהן, ימשיכו לנהל משא ומתן בעזרתו של עו"ד טרובוביץ, כמגשר.

מאחר והגישור לא צלח, הגישה המשיבה את כתב התביעה.

במסגרת כתב התביעה, נטען כי המשיבות הפורמליות, גרמו למבקשת ביודעין וללא הצדקה סבירה, להפר את התחייבויותיה כלפי המשיבה, כפי שעוגנו בהסכם ההפצה, ולהתקשר עם המשיבות הפורמליות לשם נישולה של המשיבה ממעמדה כיבואנית והמפיצה הבלעדית של מוצרי המבקשת בארץ, תוך שנגרמים למשיבה נזקים בעשרות מיליוני ש"ח. עוד טענה המשיבה כי אין מדובר בתניית בוררות ייחודית.

בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 28.9.04 דרשה המשיבה מהמבקשת והמשיבות הפורמליות פיצויים בהיקף של 43 מיליוני ש"ח .

טענות המבקשת

טוענת המבקשת כי מכיוון שהצדדים חתמו עלת הסכם ההפצה, בו נקבעה תניית בוררות יחודית, והמשיבה לא פנתה בבקשה לבחון אפשרות לנהל את הבוררות במקום כלשהו למעט בקוריאה, הרי שהתנייה בעינה עומדת ויש להורות על עיכוב הליכים, והעברת הסכסוך לבוררות בקוריאה, בהתאם לדין החל שם, שתכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. המבקשת טוענת כי לא מתקיים טעם מיוחד שימנע מהעברת הסכסוך לדיון בפני בורר בקוריאה.

עוד נטען כי אין לאפשר למשיבה להנות מחלק מתנאיי הסכם ההפצה, בעוד היא אינה מקיימת את כולו ככתבו וכלשונו. טענתה של המשיבה לפיה תוקפו של הסכם בוררות ישלל מקום בו מתקיים הליך משפטי בו מעורבים צדדים נוספים, דינה להידחות, שכן נפגעים עקרונות בסיסיים של דיני החוזים ושל דיני הבוררות.

המבקשת טוענת כי על ההתקשרות בין הצדדים חלה אמנת ניו יורק משנת 1958, אותה אישררו הן קוריאה והן ישראל.

טענה נוספת היא כי הדין החל על החוזה הוא הדין בקוריאה, זאת בהתאם ללשונו של סעיף 30 להסכם ההפצה.  לכן, לא רק דיני הבוררות נגזרים מהדין הקוריאני, אלא גם דיני הקפאת הליכים, בהם נמצאת המבקשת, כמו גם דיני הפרת חוזה.

טענות המשיבה

המשיבה טוענת כי יישומו של הליך "Pacta sunt servanta" בהתאם לדין מדינת ישראל, הינו יחסי ומידתי במיוחד לעניין סדרי דין ובכללם מקום השיפוט וזאת מכוח עקרון תום הלב, תוך שהמשיבה נסמכת על הפסיקה המחייבת.

המשיבה טוענת כי בניגוד לכך שהתובענה הוגשה נגד כל הנתבעים ביחד כיוון שמדובר בצירוף של אמת, והנתבעים הינם צדדים ראויים כדי שבית המשפט יוכל לדון בכל השאלות השנויות במחלוקת. בקשת המבקשת להפרדת הדיון, בשל תניית הבוררות, היא בקשה שתכליתה להכשיל את ההליך ולזרוע קשיים פרוצדורליים.

המשיבה טענת כי פתוחה הייתה בפני המבקשת הדרך לניהול הליך של גישור במסגרת ההליכים המתנהלים במדינת ישראל, תוך פניה לגורמים המעורבים לשבת לשולחן המשא ומתן.

טענה נוספת היא לעניין הדין החל על ההסכם. טוענת המשיבה כי המבקשת ביצעה פעולות שאינן קשורות למערכת ההסכמית שבין הצדדים ומכאן שאין לדון בפעולות אלה על פי הדין הקוריאני. עוד טוענת המשיבה כי הדין הקוריאני, לא נקבע בין הצדדים להיות הדין ופורום ההתדיינות הבלעדי, שכן לא הייתה הסכמה מיוחדת וחד משמעית בין הצדדים, כדרישת ההלכה הפסוקה.