1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל), בה הורה על מינוי כונס נכסים על זכויותיו של המבקש במקרקעין מסוימים לשם מימושו של פסק דין לטובת המשיבה.
2. המבקש הינו בעל זכויות החכירה לדורות על בית דו משפחתי במבשרת ציון אשר בו שתי דירות (להלן - הבית). באחת מהדירות מתגוררת המשיבה. בשנת 1996 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המבקש, בה ביקשה להצהיר כי היא בעלת זכויות החכירה לדורות בדירה בה היא מתגוררת וכן ביקשה להורות למבקש לרשום את הדירה על שמה כשהיא נקייה מכל שיעבוד. ביום 27.11.96 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים (להלן - פסק הדין). עיקרי ההסכם הם כדלהלן: מוצהר כי המשיבה היא בעלת הזכויות בדירה בה היא מתגוררת והזכויות יירשמו על שמה במינהל מקרקעי ישראל; הצדדים ישתפו פעולה ביניהם ככל שיידרש לצורך רישום הזכויות על שם המשיבה; המבקש מצהיר כי אין לו תביעות כספיות ואחרות נגד המשיבה בנוגע להעברת הבעלות וכל תביעה שתהיה לו תופנה נגד בעלה של המשיבה; המשיבה מתחייבת לא לפנות לערכאות בתביעה כי המבקש ישחרר את השיעבודים הרובצים על הבית; המשיבה מתחייבת לשחרר את המבקש מכל תשלום בגין מס שבח, מיסים או היטלים שיוטלו בעת העברת הבעלות ואלו ישולמו על ידי בעלה של המשיבה במסגרת הסכם הגירושין ביניהם.
3. ביום 20.7.06, קרוב לעשר שנים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין. על פי הנטען בבקשה, המבקש לא מילא את חובותיו על פי פסק הדין ואף הודיע מפורשות שאין בכוונתו לעמוד בו. עוד נטען, כי בתיק המינהל רשומים עיקולים שונים על זכויותיו של המבקש אשר מקשים על ביצוע פסק הדין וייתכן שישנם שיעבודים על הבית. לפי הנטען, מינוי כונס נכסים הינו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לביצוע פסק הדין, כולל הסרת עיקולים ושיעבודים או ייחודם לדירת המבקש. המבקש התנגד למינוי כונס נכסים. לטענתו, המשיבה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם הפשרה ואף הפרה את ההסכם בכך שביצעה שינויים במבנה. כמו כן טען המבקש, כי לא שולמה לו מלא התמורה עבור זכויותיו בדירה.
4. בהחלטתו מיום 25.12.06 ביקש בית המשפט המחוזי את התייחסות הצדדים לשתי שאלות: האחת, האם ניתן להוציא לפועל את פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה או שנדרש כי יינתן פסק דין נוסף המורה על אכיפה; השנייה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שהוצאתו לפועל של פסק הדין אפשרית, האם ראוי לפעול לשם כך בדרך של כינוס נכסים בגדר ההליך השיפוטי או שיש לפנות ללשכת ההוצאה לפועל. הצדדים, שלא במפתיע, נחלקו בתשובותיהם. לטענת המשיבה, מדובר בפסק דין אופרטיבי הניתן לאכיפה. כמו כן נטען, כי בנסיבות המקרה אכיפה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל לא תהיה יעילה. המבקש טען, כי מדובר בפסק דין הצהרתי שלא ניתן לאוכפו ללא פסק דין נוסף המורה על אכיפתו. המבקש הוסיף, כי בפסק הדין כלולים חיובים שלובים שלגבי מילויים ישנה מחלוקת ונדרשת הכרעה שיפוטית. עוד טען המבקש, כי המשיבה הפרה את פסק הדין ועל כן קמה לו הזכות לבטלו. לעניין אופן מימוש פסק הדין טען המבקש, כי אף אם ניתן לאכוף את פסק הדין, על המשיבה להסביר מדוע אינה פונה להליכי הוצאה לפועל.
4. ביום 8.5.07 ניתנה החלטת בית המשפט, בה נעתר לבקשה למינוי כונס נכסים על זכויותיו של המבקש בבית. בית המשפט קבע, כי פסק הדין שאימץ את הסכם הפשרה הינו פסק דין אופרטיבי, שכן הוא קובע שיש לרשום את הזכויות על שם המשיבה ואינו מסתפק בהצהרה על זכויותיה. עוד נקבע, כי את הטענה לפיה זכאי המבקש לבטל את הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין יש להשמיע על דרך הגשת תביעה נפרדת לביטול פסק דין. כל עוד לא בוטל פסק הדין אין מניעה מלבצעו, אף כי ניתן להביא בחשבון את טענות המבקש כשיקול לאי מינוי כונס נכסים. במקרה הנוכחי, קבע בית המשפט, אין בטענות המבקש כדי למנוע מינוי כונס נכסים וזאת, בין היתר, מכיוון שלא הוגשה תביעה לביטול פסק הדין. משנקבע שפסק הדין הינו אופרטיבי ובר אכיפה ברמה העקרונית, פנה בית המשפט לבדוק האם פסק הדין ברור דיו כך שניתן לאוכפו ללא הליך משפטי נוסף. בעניין זה ציין בית המשפט, כי הקושי העיקרי הצפוי הינו הסרת העיקולים והשיעבודים הרשומים על הבית. הקושי מתעורר מכיוון שלא ניתן לרשום את הזכויות על שם המבקשת ללא הסרת העיקולים, אולם המשיבה התחייבה בהסכם הפשרה שלא לדרוש מהמבקש לשחרר את הבית מן השיעבודים הרובצים עליו. בית המשפט עמד על מספר פתרונות פרשניים אפשריים, אולם קבע כי עניין זה יוכרע על ידי בית המשפט בעת שיבקש כונס הנכסים למחוק את העיקולים. עוד נקבע, כי גם השאלה מי יישא במיסוי שיוטל בגין רישום הזכויות, אם יוטל, תידון בבוא העת. טענות נוספות של המבקש נגד זכותה של המשיבה בדירה בה היא מתגוררת נדחו, לאחר שנקבע שהן עומדות בסתירה לפסק הדין. בהתייחס לשאלה היכן ראוי לקיים את הליכי ביצוע פסק הדין נקבע, כי מאחר ונראה שבין הצדדים עתידות להתעורר מחלוקות רבות, יש להעדיף הליך כינוס נכסים בפיקוחו של בית המשפט על פני אכיפה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. מן הטעמים האמורים נעתר, כאמור, בית המשפט לבקשה למינוי כונס נכסים. נגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי.
5. בבקשה נטען, כי המשיבה הפרה וממשיכה להפר את שהוסכם בפסק הדין ובפנייתה באיחור לבית המשפט בבקשה לאכיפתו יש משום חוסר תום לב. נטען, כי פסק הדין הינו פסק דין הצהרתי שאינו ניתן לאכיפה. עובדה זו עולה, לטענת המבקש, מכך שההסכם קבע שיש לרשום את הזכויות על שם המשיבה אך לא קבע על מי מוטלת החובה לעשות זאת. עוד נטען, כי היסוד ההסכמי בפסק הדין הינו דומיננטי ביותר עד כי לא ניתן לבצע את פסק הדין ללא החלטה שיפוטית נוספת. כמו כן נטען, כי קיימת מחלוקת בשאלה אם הופר פסק הדין ומי אחראי לכך וגם עניין זה מצריך קיום הליך משפטי. עוד מלין המבקש על כך שהמשיבה עותרת לחייבו להסיר את השיעבודים הרובצים על הבית וכן לחייבו בתשלום המיסים הכרוכים בהעברת הזכויות וזאת בניגוד להתחייבותה בהסכם שאומץ בפסק הדין. המבקש טוען גם, כי היה על בית המשפט להתחשב בטענותיו בנוגע לזכותו לבטל את פסק הדין אף אם טרם הגיש תובענה לביטולו.
6. השאלה הראשונה שמוטל עלינו להכריע בה היא האם פסק הדין, כמות שהוא, הינו בר אכיפה או שמא אין מנוס מלהגיש תביעה חדשה בה תתבקש אכיפת פסק הדין. טענה אחת בפי המבקש היא כי פסק הדין אינו אכיף מכיוון שמדובר בפסק דין הצהרתי. טענה זו יש לדחות. תמים דעים אני עם בית משפט קמא כי אין מדובר בפסק דין הצהרתי, אלא בפסק דין המכיל חיוב אופרטיבי. פסק הדין אינו מסתפק בהצהרה על זכויותיה של המשיבה, אלא קובע כי אלו יירשמו על שמה ואף מורה שהצדדים ישתפו פעולה לשם כך. גם אם פסק הדין הותיר נקודות שלא הובהרו עד תומן, אין הדבר נוטל מאופיו האופרטיבי. טענה נוספת של המבקש הינה, כי היסוד ההסכמי הדומיננטי שבפסק הדין אינו מאפשר את אכיפתו ללא קיום הליך משפטי נוסף. ליבונה של טענה זו מצריך התייחסות לשאלה מהן דרכי האכיפה של פסק דין המאמץ הסכם בין הצדדים.
7. כידוע, "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 549 (להלן - זוסמן)). יש לזכור, כי פסק דין הנותן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין מחייב ככל פסק דין אחר (ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 7, 11 (1976)). עם זאת, לעובדה שמדובר בפסק דין שניתן בהסכמה עשויה להיות השלכה במישורים שונים. השאלה המתעוררת בענייננו היא איזו השלכה יש למאפיין ההסכמי שבפסק הדין על אופן אכיפתו. ברמה העקרונית, בפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: המסלול האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה לפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה אשר ניתן לתבוע על פיה (זוסמן, עמ' 550); המסלול השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הינו אכיפה של פסק הדין באופן ישיר, כפסק דין רגיל (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זליזנאק, פ"ד נג(3) 337, 345 (1999) (להלן - פרשת עזרא)). חובה לציין כי לא בכל מקרה פתוחים שני המסלולים בפני המבקש אכיפה. בעניינו מתעוררת השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו. התשובה שניתנה לכך בפסיקה היא כי הדבר תלוי במידת הבהירות של פסק הדין. פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים הינו בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. במקרה שפסק הדין אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם (ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל (לא פורסם, 19.6.1996); ע"א 556/75 הנ"ל, עמ' 11). מטעם זה ציינה הפסיקה, כי על בית המשפט הנותן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להקפיד על כך שההסכם יהיה ברור, כך שהוא יקדם את סיום הסכסוך ולא ייצור אי בהירות אשר תפתח פתח להתדיינויות חדשות (בג"ץ 125/55 רייזנר נ' יו"ר ההוצל"פ, תל אביב-יפו, פ"ד ט 1305 (1955), וכן ראו ע"א 194/74 יעקב קוחנובסקי ובניו בע"מ נ' יהודה ג'רבי מפעלי בניה בע"מ, פ"ד כט(1) 717 (1975)). עם זאת, יש להדגיש כי לא כל אי בהירות תמנע את אכיפתו של פסק הדין המוסכם. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל), אין הדבר מונע אכיפה ישירה של פסק הדין שניתן בהסכמה (ראו, בג"ץ 178/70 בן עמ"י נ' פקיד השומה, נתניה, פ"ד כה(1) 289, 294 (1971)).
עוד יש לציין, כי שאלה שונה היא אלו הליכי אכיפה ניתן לנקוט לאכיפתו של פסק הדין המוסכם. גם אם פסק הדין המוסכם ניתן לאכיפה ישירה אין הדבר אומר כי ניתן לנקוט כל אחד ממגוון הליכי האכיפה האפשריים. כך, למשל, נפסק כי כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של הסכם פשרה שאומץ בפסק דין, אין מקום בדרך כלל לנקוט הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט (פרשת עזרא). אולם, העובדה שלא ניתן לאכוף פסק דין מוסכם באחד מנתיבי האכיפה אינה מחייבת את המסקנה שפסק הדין אינו ניתן לאכיפה ישירה כלל. מסקנה כזו תתקבל רק אם טיבו של פסק הדין אינו מאפשר את אכיפתו הישירה בכל דרך שהיא.
8. ומן הכלל אל הפרט: טענותיו של המבקש נגד אכיפת פסק הדין מתחלקות לשני סוגים. סוג טענות אחד הינו כי פסק הדין הופר על ידי המשיבה ועל כן פטור הוא מלקיים את חלקו. תרופתו של המבקש לא תימצא בהודעת ביטול, אלא עליו להגיש תביעה בדבר בטלות ההסכם וביטול פסק הדין (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 699 (1994), וכן ראו ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 733 (1985)). מקובל עלי, כי טענת בעל דין לפיה הוא זכאי לבטל פסק דין מוסכם עשויה להילקח בחשבון כשיקול לאי מינוי כונס נכסים על ידי בית המשפט. אולם בענייננו, בהתחשב בכך שהמבקש לא הגיש תביעה לביטול ההסכם ופסק הדין ואף לא טען שבכוונתו לעשות זאת, אין לייחס לטענותיו אלו משקל של ממש. סוג טענות שני אותו משמיע המבקש הינו כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין בלא לקיים בירור נוסף בפני בית משפט. זאת, מכיוון שהאכיפה כרוכה בהכרעה בשאלות של פרשנות פסק הדין כמו גם בהכרעה במחלוקות עובדתיות מסוימות. טענה זו אינה נטולת יסוד. כפי שראינו, שאלה של ממש היא כיצד ניתן ליישב בין החיוב שבפסק הדין להעביר את הזכויות בדירה על שם המשיבה לבין התחייבות המשיבה שלא לדרוש מהמבקש להסיר את השיעבודים והעיקולים. נראה שנושא זו, כמו גם נושאים אחרים, יצריך הכרעה שיפוטית. בית משפט קמא היה ער לצורך בהכרעה שיפוטית בנקודות שונות, אולם סבר שניתן יהיה לענות על צורך זה בגדר פעולתו של כונס הנכסים, על ידי הגשת בקשה למתן הוראות לבית המשפט. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. יוער, כי אם יתברר שהקושי הניצב בפני אכיפת פסק הדין גדול מהצפוי, רשאי בית המשפט לשקול האם יש מקום להפסיק את הליכי האכיפה ולהפנות את המשיבה להגיש תביעה חדשה.
9. בדברינו האחרונים נמצא מענה גם לטרונייתו של המבקש על כך שבית המשפט נעתר לבקשה למינוי כונס נכסים ולא הפנה את המשיבה לממש את זכותה בלשכת ההוצאה לפועל. תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מקנה לבית המשפט סמכות למנות כונס נכסים על רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו. כאמור, אכיפת פסק הדין בענייננו צפויה להיות מלווה במחלוקות אשר יזקיקו הכרעה שיפוטית. בנסיבות אלו נראה כי אכיפתו של פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל אינה מעשית, ולמצער כרוכה בקשיים רבים. על כן, אין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, כי אופן האכיפה הראוי הינו מינוי כונס נכסים על זכויותיו של המבקש בבית.
הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא, בלא צורך בתשובה.
ניתנה היום, כ"א בשבט התשס"ח (28.1.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il