פסק דין
א.טענות הצדדים ורקע כללי לתביעות ההדדיות:
1.התובע בתביעה הראשונה בתיק ת.א. 177-04-07 (להלן: "תביעת אכטמן"), הינו תושב ישראל בעל רישיון טיס ובעל מס' מטוסים (להלן: "התובע" ו/או "אכטמן"). התובע עוסק בפעילויות שונות בתחום הטיס הן כאדם פרטי והן כבעלים ומנהל של חב' "כנפי פז" (ראה ס' 4 לתביעה).
2.אכטמן מאז שנת 1970 עושה שימוש בלעדי בשטח בלתי סלול שהוקצה עבורו בשדה התעופה בהרצליה. התובע הקים על אותו שטח על חשבונו ובהסכמת הנתבעת מבנה בשטח של כ-173 מ"ר לאחסנת מטוסים וציוד (להלן: "ההאנגר" או "המבנה").
3.בין התובע לנתבעת נכרת הסכם בשנת 1970 שהוארך מעת לעת, על פיו שילם התובע לנתבעת דמי הרשאה עבור שימוש בשטח (להלן: "דמי השימוש"), וכן בנפרד אגרת חנייה למטוסו בכל שדות התעופה בארץ, לרבות בשדה תעופה הרצליה (להלן: "אגרת חנייה").
4.בשנת 1995 הגישה הנתבעת תביעה נ' אכטמן בתיק ת.א. 3067/95 בגין מחלוקת שנסבה בעיקר על גובה דמי השימוש בשטח ובמבנה. בשנת 1997 הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה שצורף כנספח ג' לתביעת אכטמן (להלן: "הסכם הפשרה"). על פי אותו הסכם, הוארכו היחסים החוזיים בין השניים עד ליום 31.3.06.
5.לאחר תום תקופת היחסים החוזיים ב-31.3.06, ביקשה הנתבעת להחתים את התובע על הסכם התקשרות חדש הכולל נוסח מעודכן, ובעיקר דמי שימוש הגבוהים עשרות מונים מגובה דמי השימוש הקודמים (כ-80,000 ₪ שנתי מול כ- 7,000 ₪ בעבר).
6.התובע סירב לחתום על הסכם הרשאה חדש, התנגד למספר סעיפים שבו, וטען לחוזה אחיד ומקפח, ובעיקר לא הסכים לתעריף החדש הגבוה כמעט פי 10 מהתעריף הקודם. עוד טען התובע, כי ההסכם עליו נתבקש לחתום הינו הסכם התקשרות שנועד למפעילים העוסקים בפעילות עסקית בשדה התעופה, בעוד שאכטמן עצמו איננו עושה שימוש בהאנגר לצורך פעילות עסקית, אלא לצורך אחסון מטוסו בלבד (סעיף 10.10 לכתב התביעה).
7.לטענת אכטמן בתביעתו (סעיף 12), הרשות עשתה שימוש בחוסר תום לב בכללי הבטיחות שנועדו להרחיק גורמים עוינים, ומנעה מאכטמן להיכנס לשדה התעופה בכלל ולהאנגר בפרט, מאחר והוא מסרב לחתום על הסכם התקשרות. מדובר לטענת אכטמן באמצעי כפייה ובשימוש בכללי הבטיחות בחוסר תום לב, לטענת התובע הוא משלם וממשיך לשלם אגרת חנייה, ולכן לא ניתן לאסור עליו את הכניסה לשדה התעופה.
8.התובע הגיש תביעתו כאמור בשנת 2007, וטען (סע' 16), כי עומדת לו הזכות להמשיך ולהשתמש בהאנגר שבנה על חשבונו בהסכמת הנתבעת, באותם התנאים שהיו קיימים ערב סיום הסכם הפשרה, ולחילופין בתנאים סבירים והוגנים, הרחוקים מהתעריף שנקבה הנתבעת, תוך התחשבות בתעריף של קרקע לא סלולה, כפי שהיה במשך עשרות השנים.
9.זאת ועוד, טוען אכטמן בתביעתו לחילופין כי עומדת לו הזכות הנ"ל למצער עד שהרשות תתכבד ותקיים התחייבותה המפורשת בהסכם הפשרה, לשלם לאכטמן את שווי המבנה שהקים.
10.אכטמן בתביעתו ביקש שני סעדים עיקריים:
א.צו מניעה קבוע כנגד הרשות אשר יאסור עליה למנוע מהתובע שימוש בשדה התעופה על כל מתקניו ובנייניו, לרבות שימושו שלו ושל מבקרים מטעמו בהאנגר עצמו.
ב.צו הצהרתי, לפיו רשאי התובע לעשות שימוש באותם מתקנים כפוף לדמי שימוש בתעריף שהיה נהוג קודם לכן, ולחילופין בתנאים סבירים שייקבע ע"י ביהמ"ש בהתחשב בתעריף של קרקע בלתי סלולה, ולחילופי חילופין צו הצהרתי לפיו התובע רשאי להמשיך ולעשות שימוש במתקני הרשות בשדה התעופה הרצליה, עד אשר הנתבעת תשלם לו את שווי המבנה כמפורט בהסכם ההתקשרות.
11.הנתבעת שהינה תאגיד סטטוטורי אשר הוקם עפ"י חוק רשות שדות התעופה התשל"ז- 1977 (להלן: "הנתבעת" ו/או "הרשות"), הגישה כתב הגנה ובו טענה כי אכטמן הפר את הסכם ההרשאה לפני תום ההסכם. אכטמן החנה מטוסים של חברת "כנפי פז" בשדה או בהאנגר ללא אישור הרשות, וזאת בניגוד לסעיף 10 להסכם ההרשאה. עוד טוענת הרשות, כי אכטמן הפר את ההסכם מספר הפרות נוספות, נתן לצד ג' מיקי גולן להחנות את מטוסו בהאנגר שלו בניגוד לסע' 25 (א) להסכם ההרשאה, וכן למטוס נוסף שאות קריאתו OAB . מנהל השדה מר איתמר פנחס ביקר בהאנגר, והתברר לו כי התובע משכיר את האנגר בשכירות משנה (ראה סעיף 7.7 לכ' ההגנה).
12.טוענת הרשות, כי התובע מפרש לא נכון את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים עקב התביעה המשפטית בשנת 1995. הסכם הפשרה לא קובע, כי בכל מקרה צריכה הרשות לפצות את התובע ביחס לעלות ההאנגר. לטענת הרשות (סעיף 10.3 לכ' ההגנה), הרציונל שעמד מאחורי הסדר הפשרה הינו כי לאחר תום תקופת כל האופציות (31.3.06), המבנה יעבור לבעלותה המלאה של הרשות, שכן התובע קיבל הנחה משמעותית בתשלום דמי שימוש, סכום הנמוך משמעותית מהנהוג.
לגרסת הנתבעת, המצב בו הרשות צריכה לפצות את התובע בגין ערך המבנה הבנוי על המקרקעין (ללא רכיב הקרקע), הינו מצב עפ"י הסכם הפשרה בו הסכם ההרשאה פוקע לפני תום תקופת החוזה, ולא בעת פקיעתו המוחלטת ביום 31.3.06 כעבור 9 שנים. במקרה של תום ההתקשרות ולא פקיעה מוקדמת, המבנה עובר אוטומטית לבעלות הרשות, והיא רשאית להתקשר בהסכם חדש עפ"י תעריף של השכרת מבנה וקרקע ולא קרקע בלתי סלולה.
13.הנתבעת מכחישה, כי הסכם ההרשאה החדש הינו חוזה אחיד מקפח. לטענתה, מדובר כמעט באותו הסכם ממש שנחתם בין הצדדים בשנת 1997. ללא חתימה על הרשאה, הרי התובע פועל בשדה ללא כל הרשאה בניגוד לחוק רשות שדות התעופה ולכללים שהותקנו מכוחו, ולמעשה נוכחותו בגדר פלישה, ולא בכדי הופעלו כנגדו הכללים כפי שהופעלו.
14.באשר לתעריף החדש, טוענת הרשות כי לא יעלה על הדעת שהתעריף יהא קבוע במשך 9 שנים ויותר. על הנתבעת כרשות מנהלית, לנסות ולהפיק את המירב מנכסיה לטובת הציבור. לפיכך, מועצת רשות שדות התעופה הפעילה סמכותה מכוח סעיף 8 לחוק רשות שדות התעופה, בדקה את נושא התעריפים עפ"י שמאות והחליטה על עדכון תעריפים בכל שדות התעופה הפנים ארציים ובכלל זה בהרצליה. עדכון תעריפים זה, נכנס לתוקפו ביום 1.1.06, העדכון חל על כל המשתמשים ולא רק על התובע.
15.בהמשך לטיעוניה אלה, הגישה הרשות מטעמה תביעה לפינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית כנגד אכטמן בת.א. 5249-03-09 (להלן: "תביעת הרשות"), שתי התביעות מאוחדות בפניי. לטענת הנתבעת, התובע ככל שלא חותם על הסכם הרשאה דינו כפולש, ועליו לעזוב את המתחם ולא להיכנס אליו. התובע מחזיק עד היום בהאנגר, כתוצאה מצו מניעה זמני שנתן כב' השופט זפט ביום 13.2.07 בת.א. 1212/07 (שהועבר אח"כ להרצליה ושינה מספרו ל-ת.א. 177-04-07). כב' הש' זפט נתן צו מניעה האוסר על הרשות למנוע את כניסת התובע למתחם שדה התעופה בהרצליה בכלל ולהאנגר בפרט, צו זה נשאר בתוקפו כל עוד מתדיינים הצדדים ובעצם עד להכרעת בימ"ש זה בפסה"ד.