אי נקיטת פעולות משך שנים אחדות אינה מהווה מחילת חוב

מחילת חוב מהי? זו השאלה במרכזה של תובענה זו שלפני למתן צווים לאכיפת אגרת חוב, שטר משכון, התחייבות לרישום משכנתא ושעבודים, אותם שיעבדה המשיבה לטובת המבקשת, על כל רכושה, בגין אי החזר הלוואה. המשיבה מתנגדת למתן הסעדים המבוקשים בטענה שהחוב נמחל לה.

גלגולו של הליך

1.         משהוגשה התובענה ביום 1.7.02, ובטרם הוגש כתב תשובה, הגישה המשיבה בקשה לקונית לדחיית התובענה מחמת התיישנות (בש"א 2229/02), בזו הלשון:

"כתב התובענה והנספחים שצורפו אליו, מעידים על פניהם כי התובענה כנגד המבקשת התיישנה".

כב' הנשיא (כתוארו אז), ו' זילר הורה לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, לבקשתם, וכך נעשה.

בית המשפט דן בטענות הצדדים והגיע למסקנה כי גם אם חלפה תקופת ההתיישנות, הרי סעיף 20 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, קובע:

"נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו להיפרע מן השעבוד".

ולפיכך קבע בית המשפט כי ההתיישנות אינה חלה על מימוש שיעבוד.

משנדחתה הבקשה לדחייה על הסף, והוגשה תשובת המשיבה להמרצת הפתיחה, נקבע דיון קדם משפט.

בישיבה זו טען ב"כ המשיבה כי מרשתו אינה חייבת למבקשת דבר משום  שהיה ויתור, או מחילה, של החוב. לפיכך, הוגש אף תצהיר משלים מטעם המבקשת. הצדדים הסכימו על סיכומים בכתב וכי בית המשפט יתן פסק דין על פיהם, ללא חקירת עדים.

ביום 5.3.03 ניתן פסק  הדין  מפי כב' הנשיא ו' זילר. בית המשפט דחה את הטענה בדבר הויתור על החוב בציינו:

"האסמכתא" שמוצא נותן התצהיר לדבריו שלו, היא בכך שארבעה חודשים לאחר הדברים הללו, נתקבלו דפי חשבון שם צוין "החוב השוטף בלבד ללא פיגור כלשהו". נראה לי שטעון זה לא רק שהוא מסייע, אלא שהוא בבחינת איפכא מסתברא שהרי עולה ממנו שהחובות לא נמחקו (שהרי בדפי החשבון צוין חוב שוטף). העובדה שלא צוין בדפי חשבון אלו פיגור, אם אכן עובדה היא, יכולה להיות תוצאת פרקטיקה מקובלת בהם נתבע אדם לשלם את חובותיו השוטפים תוך ציון (מקובל למדי) שדרישה זו איננה מתייחסת לחובות קודמים, המכונים גם פיגורים".

כן דחה בית המשפט את הטענה בדבר גובה החוב, בציינו:

" בסיכומיה מעלה המשיבה טענות על גובה החוב. אינני סבור שניתן לעשות כן לאחר שלא היתה  מחלוקת על גובה החוב, והמחלוקת מוקדה בטענת הויתור בלבד. די היה בכך כדי לדחות טענה זו".

ולפיכך נפסק כי:

"שני הצדדים מסכימים כי השעבוד לא יכול להיות מופעל על יותר מהיקפו הכספי, ודברים ברורים אלו מקובלים גם עלי.

בהסתייגות זו, אני מקבל את בקשת המבקשת ונותן פסק דין כמבוקש".

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א 3850/03), וביום 16.2.04 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, שתוכנו כדלקמן:

"בהסכמת בעלות הדין, שניתנה על-פי המלצתנו ותוך שמירת כל טענותיהן, מתקבל הערעור במובן זה שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעת ראיות וטענות בשאלה אם  החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (בפירוק מרצון), שהמשיבות דנן הן חליפותיה, מחלה למערערת על חובה, כולו או מקצתו, או ויתרה על זכותה לגבותו ממנה. בתום שמיעת הראיות והטענות, שתתייחסנה לשאלה זו בלבד, ייתן לבית המשפט המחוזי פסק דין חדש. בהסכמת בעלות הדין הננו נמנעים מעשיית צו להוצאות בערעור שלפנינו".