אי זכאות עובדות סוציאליות במשרד הביטחון לדרגת פרישה בעת פרישתן מרצון

השאלה העומדת בבסיס פסק דין זה, היא האם היו זכאיות תשע התובעות ל'דרגת פרישה' בעת פרישתן מרצון ממשרד הביטחון.

התובעות טוענות כי הן זכאיות לדרגה זו בשל העובדה כי אי הענקתה מהווה אפליה אסורה ביחס לכלל העובדים במשרד הביטחון, בשל העובדה כי היא מגיעה להן עפ"י התקשי"ר, ומכוח הסכמים שנחתמו לאורך השנים.

גרסת התובעות

1.      1.      התובעות הינן עובדות סוציאליות במקצוען, אשר שימשו בתפקידים שונים במשרד הביטחון - אגף השיקום.

2.      2.      התובעות נענו ל"תוכנית פרישה" שהוצעה ע"י הנתבעת ופרשו לפנסיה במועדים 31.12.97, 31.10.98 ו- 31.12.98 בהתאמה.

3.      3.      סמוך לפרישתן או מיד לאחריה, נדהמו התובעות להיווכח כי לא קיבלו "דרגת פרישה", דרגה אחת נוספת או יותר כמקובל בשירות המדינה בעת פרישה בכלל ובמסגרת התוכניות לעידוד פרישה בפרט, כשם שקיבלו עובדים אחרים במשרד הביטחון, שפרשו על פי אותה תוכנית.

4.      4.      עם היוודע להם הדבר פנו התובעות לנציבות שירות המדינה ולאיגוד העובדים הסוציאליים (תובע 10) לברר מהי הסיבה לכך. בתשובה, נאמר להן כי הזכאים לקבל דרגת פרישה הם רק העובדים המדורגים בדרגות בדרוג המנהלי, מח"ר, מהנדסים, טכנאים ומקצ"ט.

5.      5.      לפניה מיום 1.2.98 של תובע 10, נענו התובעות, באמצעות הגב' הניה מרקוביץ,  כי למשרות בדירוג עו"ס צמודות רמות גמול תפקיד, ועל כן עובד המדורג בדרוג העו"ס, אינו זכאי לקבל דרגת פרישה, שכן מושג הדרגה אינו קיים בשיטת דירוג העו"סים.

6.      6.      כן נענו התובעות, ע"י עו"ד שחר כספי מנציבות המדינה, כי הן אינן זכאיות ל'דרגת פרישה' שכן דירוג העו"סים אינו היחיד עליו לא חל הסדר דרגות פרישה וכן בשל ייחודיות מבנה השכר וגמול התפקיד הנהוג בדירוג העו"סים.

7.      7.      טענת התובעות היא כי הן זכאיות לדרגת פרישה אחת או שתיים (כל אחת בהתייחס לדרגתה ולוותקה) מן הטעמים הבאים:

7.1.  7.1.  תוכנית הפרישה שהוצעה להם הינה חלק ממדיניות פרישה מרצון שהנהיגה נציבות שירות המדינה בשנים 1997-1998 במטרה לצמצם בכח האדם המועסק בשירות המדינה ולהגברת היעילות. מכאן, כי אין מקום להבחנה לעניין הענקת דרגות הפרישה בין עובדים סוציאליים לבין עובדים אחרים במשרד הביטחון.

7.2.  7.2.  התקשי"ר אף הוא מזכה עובד שפרש מחמת גיל בדרגת פרישה.

7.3.  7.3.  סעיף 4 לזכרון דברים מיום 22.2.81 קובע השוואת תנאי עבודה בין התובעות, כחלק מהעובדים הסוציאליים, לבין כלל העובדים במשרד הביטחון. את השוואת תנאי הפרישה ניתן להסיק מכוח עיקרון השוואת תנאי העבודה. 

7.4.  7.4.  זכאותן לשוויון בתנאי הפרישה מעוגנת בעיקרון השוויון, שהינו 'עקרון על' החל במשפט העבודה הישראלי ומקל וחומר במשפט הציבורי בישראל.

7.5.  7.5.  אין לסמוך על הנימוק שנותנת הנתבעת, לפיו למשרותיהן של התובעות צמודות רמות גמול, וזאת לאור ההסכם הקיבוצי לשנים 7-1993 (שנחתם ביום 5.6.94), אשר שינה שינוי מהותי את שיטת דירוג העובדים הסוציאליים והפך אותם מ"לוח תפקוד" לסולם דרגות, כמקובל בדירוגי עובדים אחרים.

7.6.  7.6.  הענקת דרגת פרישה נועדה להבטיח לגמלאים, לאחר פרישתם, רמת חיים שתשקף את רמת חייהם לפני הפרישה ולהבטיח שהפער בין רמות ההכנסה מעבודה ומגמלה יהיה נמוך ככל האפשר, ולכן אי הענקת דרגת פרישה מנוגדת לעיקרון האמור בדבר צמצום הפער בין רמת המחיה שלאחר פרישה לבין זו שבמהלך העבודה.

התובעות 7-1 הגישו כל אחת תצהיר מטעמה, וכן תצהיר מטעמו של אלי בן גרא וחוות דעת מומחים מטעם מר שלום גרניט ודוד פרלשטיין. 

גרסת הנתבעת

8.      8.      הנתבעת טוענת כי התובעות מנועות מלטעון כנגד תנאי הפרישה שניתנו להן במסגרת פרישתן מרצון, וזאת מן הטעמים הבאים: