רקע
1. הגב' שושנה בלאו ז"ל היתה חברת הקיבוץ הנתבע משך כ-50 שנה, עד כי הלכה לבית עולמה, ביום 7.3.2004. בתביעה שהניח לפנינו מנהל עזבונה (והריהו חתנה) הוא טוען, כי בטרם נפטרה המנוחה החל הקיבוץ בהליכי שיוך נכסים (שמשמעו מתן זכות לכל חבר על בית מגוריו), הליכים שהגיעו כדי בשלות עוד בטרם מותה, ומכאן זכותה (וזכות יורשיה אחריה) על הבית בו התגוררה.
הנתבע טוען, בתורו, כי ההחלטה על שיוך נכסים נפלה לאחר שהמנוחה הלכה לעולמה. על כן חל עליה התקנון לפי נוסחו ערב מותה, ועל פיו נכסי הקיבוץ הם לכלל החברים, במשותף.
נראה, כי התובע מבקש לשכנע, כטענה חלופית, כי גם אם להלכה לא בשלו הליכי השיוך בטרם מות המנוחה, הרי שלמעשה הם הושלמו, בהצבעת חברים משנת 2001 (ואולי עוד קודם לכן), שם הביעו החברים את עמדתם לטובת השיוך. הצדק נותן, כך התובע, כי בנסיבות אלה תוכר זכותה של המנוחה בבית מגוריה.
2. תובענת התובע מכוונת להכרה בזכות המנוחה על דירתה, וליורשיה אחריה. התובע איננו מיוצג בידי עורך דין, ומכאן נבעו כשלים פרוצדוראליים אחדים, שהחלו בהגשת התביעה לבית משפט שאיננו מוסמך לדון בה (בית משפט לענייני משפחה, שהעביר את הדיון לפתחנו), והמשיכו בכשלים אחרים. על כל אלה אנו נמחל, כפי שמחל, באדיבותו, הקיבוץ. אנו נראה את התביעה כתביעתו של העזבון בידי מנהלו, תביעה שלפי תוכנה מבקשת להצהיר על זכותה של המנוחה בבית מגוריה.
3. לאחר שבעלי הדין הגישו תצהירים מטעמם הם ביקשו לוותר על חקירת המצהירים, והסכימו, כי הסכסוך יוכרע על יסוד סיכום טענות שיניחו בפני בית המשפט.
העובדות
4. בטרם נפנה לדון במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ראוי לנו כי נפרוס את העובדות ביתר פירוט, מהן נוכל לגזור את הדין. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת, ודאי לא בעיקרי הדברים שבהן, והן עולות מכתבי הטענות (במקומות שלא הוכחשו), מן התצהירים, וממסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולתצהירים.
5. ובכן, כאמור, המנוחה היתה חברת הקיבוץ הנתבע משך כחמישים שנה, קיבוץ שהושתת על עקרון של שוויון בין החברים, כמקובל בקיבוץ המסורתי. בסוף שנות התשעים למאה החולפת נקלע הקיבוץ לקושי כלכלי. הקושי במצב החברתי לא אחר לבוא אחריו. מכאן עלה הצורך בשינוי באורחות הקיבוץ, שייחלץ את יושביו מן המצב אליו נקלעו. על כן פנה הקיבוץ לצוות של אנשי ניהול חיצוניים, המתמחים בליווי הליכי שינוי בקיבוצים. הצוות קבע יעד, לפיו תוך שנה אחת ייעשה המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש. שני עיקרים עומדים בלבו של שינוי זה, האחד - מודל התפרנסות (כך כינוהו), והאחר - שיוך נכסים (את השניים נוכל לכנות בפשטות, ברוח התקופה, 'הפרטה').
6. הצוות הנ"ל החל בעבודתו בחודש ינואר 2001, ובקיבוץ נתקיימו, בהשתתפות חברי הקיבוץ שהיו מעוניינים בכך, סדנאות, מפגשים, אסיפות ועוד, ובהם נדון השינוי עליו עמלו.
7. בראשית סבר צוות המומחים, כי יוכלו להשיג, תוך שנה אחת, את הרוב הדרוש לשם קבלת החלטה (של חברי הקיבוץ) על השינוי. רוב זה עמד, לפי שקובע תקנון הקיבוץ, על 75%. אלא שלשינוי (במתכונת שדובר עליה) קמו מתנגדים (בעיקר בקרב הוותיקים ודור הביניים), כך עלה מן הדיונים בפורומים השונים אותם הזכרנו למעלה.
8. ההצבעה על השינוי נועדה לחודש דצמבר 2001. מכיוון שהנהלת הקיבוץ סברה, כי היא עשויה להיתקל בהתנגדות לשינוי המוצע, היא פנתה, בחודש אוקטובר 2001, לרשם האגודות השיתופיות, על מנת שייתן את הסכמתו לכך, שאם התכנית לא תזכה לרוב הקבוע בתקנון לשינוי שכזה (75%), כי אם ל-60% בלבד, אזי יינתן בידי הקיבוץ להתחיל בהפעלת השינוי הנוגע למודל ההתפרנסות לבדו, לתקופת ניסיון. פועל יוצא מרעיון זה פרסם מנהל הקהילה, ערב ההצבעה על השינוי, הודעה לחברים, ובה ציין, כי הרוב הדרוש לשינוי כולו עומד על 75%, ואם יאשר רשם האגודות השיתופיות את בקשת הקיבוץ, כי אז ניתן יהא להפעיל את מודל ההתפרנסות גם ברוב (מופחת) של 60%.
9. ההצבעה ('הראשונה') על השינוי נתקיימה באסיפת חברים מיום 8.12.2001, ובה נמצא רוב של 68% לשינוי. תוצאה זו אפשרה את הפעלתו של מודל ההתפרנסות לתקופת ניסיון, כפוף להחלטת הרשם בבקשה שהפנה אליו הקיבוץ. ואמנם, ביום 15.5.2002 אישר הרשם את בקשת הקיבוץ, והקיבוץ החל מיישם את מודל ההתפרנסות.
10. בטרם הובאה ההחלטה על השינוי המלא (ובו שיוך הנכסים) להצבעה שניה פעל הקיבוץ לייצוב מעמדו הכלכלי. מודל ההתפרנסות הוכתר בהצלחה, והקיבוץ נחלץ מן המשבר הכלכלי בו היה נתון. משמלאו שלוש שנים להצבעה הראשונה החליט הקיבוץ לשוב ולהעלות את שאלת שיוך הנכסים להצבעת חברים. ההצבעה ('השניה') נתקיימה בימים 30.12.2004 עד 1.1.2005 ונמצא בה רוב של 92% לשיוך הנכסים, כשהמועד הקובע לשם שיוך הנכסים נקבע כיום 31.12.2004.
להשלמת התמונה נזכיר, כי בין שתי הצבעות, משמע ביום 7.3.2004, הלכה המנוחה לבית עולמה.
דיון
11. תקנון הקיבוץ, בטרם תיקונו, קבע עקרון של שוויון בין החברים, ובתוך כך בעלות כל החברים על כלל נכסי הקיבוץ (ראו, למשל, את הוראת סעיף 3 לתקנון: 'הקיבוץ הוא התאגדות.... המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקנין...'). השינוי בו עסקינן מבקש לתקן את התקנון, על מנת שבעלות הכלל על הקניין תשתנה, על מנת שמכאן ואילך יהא כל חבר בעלים של מקרקעים פלונים (קרי 'שיוך נכסים'). תיקון שכזה דורש רוב של 75% מכלל חברי הקיבוץ, כך מורה הוראת סעיף 118 לתקנון הקיבוץ.
12. התובע מבקש להיתמך בתוצאות ההצבעה הראשונה (משנת 2001) על מנת לשכנע, כי החברים בקיבוץ החליטו אז, ברוב הדרוש, על שיוך נכסים. אלא שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הוראת סעיף 118 לתקנון, הקובעת, כאמור, רוב בשיעור של 75% לשם התיקון. אין לנו, איפוא, אלא לומר, כי בהצבעה הראשונה לא קיבלו החברים החלטה על שיוך נכסים, משלא נמצא כי אם רוב של 68% בהצבעה. מסקנה זו מתבקשת גם אם סבר מישהו, בטעות (כגון בהודעה לציבור שניתנה לאחר ההצבעה, לפיה האסיפה קיבלה החלטה על שיוך נכסים), כי החלטה שכזו אמנם נתקבלה, שהרי הקובע הוא תקנון הקיבוץ, והרוב הקבוע בו לשם קבלת החלטות מן הסוג בו עסקינן. מסקנה זו היתה מתבקשת גם אלמלא המאורעות שבאו לפני ואחרי ההצבעה הראשונה, כגון הפניה לרשם כי יאשר להתחיל בהפעלת מודל ההתפרנסות, אם לא יימצא רוב של 75% לכלל השינוי. מאורעות אלה אך מחזקים, ככל שהיה בכך צורך (ואינני רואה כי יש בכך צורך), את המסקנה, כי החלטה על שיוך נכסים לא נפלה בהצבעה הראשונה.
13. בהצבעה הראשונה לא החליטו, איפוא, החברים, על שיוך נכסים. ההחלטה נתקבלה, ברוב הדרוש, רק בהצבעה השניה, כשלוש שנים אחר כך, ובה הוחלט, כי היום הקובע לעניין שיוך הנכסים (לחברים וליורשיהם) הוא 31.12.2004. במאמר מוסגר נציין, כי התובע איננו תוקף את חוקיות ההחלטה, ואינו מטיח בה טענות לפגמים כגון פגיעה בעקרון השוויון, פגיעה בזכות הקניין, וכיו"ב טענות אפשריות לפגמים שנפלו בה. מכל מקום, על פני הדברים נראה, כי החלטה זו לא נפגמה בפגמים שכאלה (על הצדק הסובב קביעתו של 'מועד קובע' נעיר הערות מספר בהמשך הדברים), ועל כן היא נותרת במלוא אונה, ובכלל זה קביעתה בדבר המועד הקובע לשיוך הנכסים, 31.12.2004.