אי זכאות יורשים למשיכת כספי קרן פנסיה של אמם המנוחה

1.         זוהי תביעה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו, זכאים התובעים למשוך את מלוא הכספים אשר הופרשו לטובת המנוחה דליה באב"ד ז"ל ונוכו ממשכורתה. בנוסף, לקבוע כי התובעים זכאים למענק פטירה מהנתבעת.

רקע

2.         התובע 1 הינו עזבון המנוחה דליה באב"ד ז"ל (להלן -המנוחה). התובעים 2 ו-3 הינם ילדיה של המנוחה, ויורשיה על פי דין וכן על פי צוואה מיום 10.6.79 (נספחים א' לתצהיר התובע 2).

המנוחה ילידת שנת 1936,  נהרגה  בתאונת  דרכים ביום 25.1.2000 בהיותה בת 63 שנים.

המנוחה עבדה בתנועת הנוער העובד והלומד במשך כ-41 שנה החל משנת 1954 ועד לפרישתה ביום 31.10.95 (נת/4).

המנוחה היתה חברה בקרן פנסיה מקיפה לעמיתים ותיקים שמנהלת הנתבעת (להלן - הקרן) החל מחודש ינואר 1958 ועד לפטירתה.

בעקבות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה ההסתדרות הכללית, החליטה הנהגת הסתדרות לצמצם כח האדם במוסדות השונים ועל כן, הוצעו לעובדים תנאי פרישה. מסלול אחד היה מסלול פנסיה מוקדמת והאחר מסלול פיצויי פיטורים. המנוחה בחרה במסלול הפנסיה המוקדמת (נת/2). במסגרת הסדר הפרישה סוכם בין המנוחה לבין מעסיקה, כי המנוחה תקבל פנסיה בשיעור 70% מהמעסיקה וזאת עד הגיעה לגיל 65. בהגיעה לגיל 65 תחל לקבל פנסיה בהתאם להוראות הקרן. עוד סוכם כי גמולים חלק העובד וחלק המעביד עבור המנוחה, לא יופרשו לקרן, והמעסיק יהוון את חלקה של המנוחה בדמי הגמולים, שאמור היה להעביר לקרן ויעבירם למנוחה. (נת/3, נת/4).

במהלך שנות עבודתה, הופרשו לקרן כספים, חלק עובד, חלק מעביד ועל חשבון פיצויי הפיטורים. סך דמי הגמולים שנצברו לזכות המנוחה בערכי פדיון הינו בסך 363,169 ש"ח נכון ליום 11.8.02 (נספח ג' לתצהיר התובע 2).

דרישות התובעים לקבלת כספים אלו, כמו גם למענק פטירה, נענו בשלילה (נספחים ז' - ט' לתצהיר התובע 2).

            דיון - טענות הצדדים וההכרעה

3.         לטענת התובעים, הינם זכאים לקבלת הכספים שהצטברו בקרן כיורשיה על פי דין או כזוכים על פי צוואה. התובעים מפנים לסעיף 6 לצוואה, לפיו כל זכויותיה, בין השאר, בתוקף חוזה, ביטוח, פרישה או מוות, יעברו לנהנים (נספח א' לתצהיר התובע 2).

            סעיף 147 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 קובע:

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".

מדובר בהוראה המסדירה את המשאבים שהינם נכסים מלבר לעיזבון, אשר עליהם לא חלים דיני הירושה החלים על נכסי עזבון.

טענת התובעים בענין זה הינה, כי הכספים שבקרן אינם משולמים עקב פטירתה של המנוחה, אלא מכוחה של זכות המנוחה למשוך כספים אלו. מכאן שסעיף 147 לחוק הירושה אינו חל בענייננו.

טענה זו מנוגדת להלכה הפסוקה. בית המשפט העליון פסק, כי סעיף זה חל הן על כספים בקופת גמל שנועדו לחיסכון, כך שהחבר זכאי להם בחייו, והן על זכויות המיועדות להשתלם רק עם פטירת החבר. המילים "עקב מותו של אדם" בסעיף זה אינן באות לצמצם את תחולתו של הסעיף לכספים שהעילה היחידה לתשלומם היא פטירתו של אדם (ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר, פס"ד מיום 27.7.81).

גם הטענה, כי ניתן להתנות שסכומים אלו יגיעו לעזבון - כאמור בסיפא לסעיף 147 - בדרך של עשיית צוואה, דינה להידחות. נפסק, כי ההתנייה אמורה להיות חלק אינטגרלי מן ההסדר החוזי היוצר את יחסי הביטוח או את הזכות לקיצבה, דהיינו הסדר שנערך בין הגורם המבטח לבין האדם שערך עימו את הסדר הביטוח ( ע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה פ"ד מז (3) 560).

נוכח האמור, כספי המנוחה שהצטברו בקרן, אינם בגדר נכסי העזבון כך שאין התובעים זכאים להם מכח היותם יורשיה, לא על פי דין ולא על פי צוואה.

(ראו עוד: ד. שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון", עיוני משפט יח' 235).