איתן נ' סויסה

פסק דין

1.עניינה של תביעה זו בזכאות התובע לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע, ובזכאותו לפיצוי בשל עגמת נפש.

2.התובע הועסק כנהג מונית אצל הנתבע החל מיום 1.7.06 וברציפות עד ליום 1.7.12. בתקופה זו נמסרו לתובע תלושי שכר מאת הנתבע.

3.עם סיומה של תקופה זו הגיש התובע כנגד התובע תביעה שהתבררה במסגרת סע"ש 41158-09-12 (להלן – ההליך הראשון) בו עתר לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות שונות. ההליך הראשון הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 25.6.13 (להלן – פסק-הדין), במסגרתו הוסכם על תשלום סכומים שונים, וכן הוסכם כי התובע ישוב לעבודתו אצל הנתבע. באשר לחזרתו של התובע לעבודה סוכם כך:

"1. הנתבע יקבל את התובע לעבודה כנהג מונית ספישל. התובע יחל את עבודתו בפועל ביום 1.7.13.

2. התובע יועסק במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע, לפי תעריף שכר מינימום.

3. מוסכם כי לא חל ניתוק ביחסי עובד-מעביד שהחלו ביום 1.7.06. בנוגע לחישוב הזכויות המגיעות לתובע מכוח עבודתו אצל הנתבע, יובא בחשבון רצף העסקה מיום 1.7.06, אולם לא תבוא בחשבון התקופה שראשיתה 1.7.12 ועד 30.6.13, במהלכה לא עבד התובע בפועל. בגין תקופה זו שלא עבד התובע בפועל לא יהיה זכאי לתשלום זכויות כלשהן.

4.התובע ישתף פעולה על מנת לחתום על כל הטפסים הנדרשים כדי שיהיה מבוטח בביטוח פנסיוני לפי הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק".

יתר סעיפי הסכם הפשרה עוסקים בתשלום זכויותיו של התובע בגין דמי הבראה, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה.

4.הצדדים הסכימו כי לאחר מתן פסק-הדין בהליך הראשון, שילם הנתבע את החיובים הכספיים שנקבעו בפסק-הדין, אך היו חלוקים בשאלה אם הנתבע איפשר לעובד לבצע עבודה, או שמא העובד לא השים עצמו מוכן לביצוע עבודה.

5.לטענת התובע ביקש, בהתאם להסכם הפשרה, להתחיל עבודתו מחדש אצל הנתבע בהתאם להסכם הפשרה, ואילו הנתבע מנע זאת ממנו. בנסיבות אלו, טען התובע, יש לראות בהתנהלות הנתבע משום פיטורים ולחייבו בתשלום פיצויי פיטורים, וכן בפיצוי בגין עגמת הנפש. התביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם הפשרה נמחקת בהתאם לבקשת ב"כ התובע (פרו: 3; ש: 7).

התובע טען כי העילה שביסוד התביעה דנן נעוצה בפיטורים שהתקיימו לאחר סיום ההליך הראשון ובמהלך חודש 7/13, והתבטאו בכך שהנתבע מנע את המשך עבודתו של התובע, ומשכך מדובר בעילה נפרדת מזו שנדונה בהליך הראשון.

6.הנתבע, מצידו, טען כי איפשר לתובע לחזור לעבוד אלא שהתובע לא התייצב לעבודה. בכתב ההגנה נטען עוד כי התובע עבד כעצמאי.

7.הנתבע לא היה מיוצג בהליך זה ולפיכך לא ניתן צו לתצהירים. כל צד העיד לעצמו ולא הובאו מטעם הצדדים עדים נוספים.

8.ראשית יש מקום לדון בשאלה האם התובע, כטענת הנתבע, היה "עצמאי". הטענה נטענה בשפה רפה בכתב ההגנה, בדיון הראשון הנתבע הודה כי "התובע עבד אצלי כשכיר" (פרו: 2; ש: 9) והנתבע לא חזר על טענה זו במסגרת עדותו או בסיכומיו. הטענה אף לא באה לידי ביטוי בהליך הראשון, במסגרתו הוסכם על תשלום זכויות סוציאליות שונות, ואף לא צוין בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-הדין כי הוסכם על תשלום הזכויות מבלי להודות בטענות התובע בדבר זכאותו לסכומים על יסוד קיומם של יחסי עובד ומעביד. מכאן – שאין כלל מקום לדון בטענה בדבר היעדר יחסי עובד ומעביד, והיא נדחית.

9.באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, הרי שלאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את התביעה, וזאת מהנימוקים שיפורט להלן:

א.הדעה המקובלת בפסיקה היא כי על הצד הפועל על מנת להביא את יחסי העבודה לידי סיום ליתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו זו, בין בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. בבחנו את השאלה מי הצד היוזם על בית הדין לבחון את כלל נסיבות המקרה, ואת מעשיהם של שני הצדדים, לרבות השאלה מי מהצדדים היה מעוניין להביא לניתוק יחסי העבודה.

במקרה זה שני הצדדים הצביעו על הצד השני כיוזם וכמבצע של פעולת ניתוק יחסי העבודה.

ב.התובע כאמור טען כי הנתבע כלל לא איפשר לו לחזור ולעבוד בניגוד לפסק-הדין. התובע העיד כי פנה לנתבע ערב חזרתו לעבודה, שהיתה אמורה להתחיל ביום 1.7.13, אך זה לא ענה לפניותיו. עוד העיד התובע כי והתובע אף לא השיב לפניה באמצעות ב"כ התובע מיום 7.7.13 (נספח ת/4 לכתב ההגנה). התובע תמך טענתו בהצגת המסרון ששלח ביום 30.6.13 בו הוא מבקש לדעת איפה הוא אמור להתחיל לעבוד למחרת, בהעתק מכתב ב"כ מיום 7.7.13, וכן בתדפיס שיחות שערך אל הנתבע (הוגש במסגרת הודעה על צרוף מסמך מיום 20.2.14) , אשר ממנו עולה כי בין התאריכים 26.6.14 ל- 7.1.13 ערך כשש פניות טלפוניות אל הנתבע.

ג.הנתבע העיד כי היה מוכן להעסיק את התובע, כי התובע לא התייצב לעבודה על אף שהודיע לו כי מחכה לו עבודה בתחנת מוניות נווה, וכי גם ב"כ התובע לא השיב לפניותיו.