איתן נ' אינגביר ואח'

החלטה

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין.

הרקע לבקשה

התובע (להלן: "איתן") ורעייתו מצד אחד והנתבעים מהצד השני, היו שכנים המתגוררים בבתים סמוכים ברחוב הרימון ברמת אפעל. במהלך 2007 התברר כי המועצה המקומית רמת אפעל (להלן: "המועצה") מתכוונת למכור שטח הגובל בבתי הצדדים ולפיכך הסכימו הצדדים לשתף פעולה כדי לכפות על המועצה למכור את השטח דווקא להם. לקידום מטרה זו, נעשתה פנייה לעו"ד יואל רשף (להלן: "עוה"ד") לקבלת שירותיו וסוכם עימו היקף שכר טרחתו עבור הייצוג. בעקבות סיכום זה, הגיש עוה"ד בשם איתן ורעייתו ובשם הנתבעים עתירה לביה"מ המחוזי בתל אביב (ה"פ 1045/04) וזו הסתיימה בהסכם פשרה.

ביום 28.5.08 הגיש הנתבע 2 (להלן: "אינגביר") כנגד איתן תביעה לביה"מ לתביעות קטנות (תיק מס' 7224-05-08). בכתב התביעה, טען אינגביר כי שילם לעוה"ד סך של 13,700 ₪ בגין הייצוג במחלוקות האמורות לעיל מול המועצה, אולם זאת שולם לעוה"ד בלית ברירה בעוד איתן (הנתבע בתביעה שהוגשה לביה"מ לתביעות קטנות) הוא זה שהתחייב לשאת במלוא שכר טרחתו של עוה"ד. בתגובתו לתביעה, טען איתן כי על הצדדים היה לשאת בחלקים שווים בשכר טרחת עוה"ד ולכן בקש לדחות את התביעה. ביום 27.8.08 ניתן פסק דין בתביעה (להלן: "פסק הדין") ובמסגרתו התקבלה התביעה במלואה ואיתן חויב לשלם לאינגביר סך של 13,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות. בגין חוב פסוק זה ננקטו נגד איתן הליכי הוצל"פ והחוב שולם במלואו.

התביעה נשוא תיק זה

כעת, במסגרת תביעה זו, טוען איתן כי מלכתחילה התחייבה הנתבעת 1 לשאת בתשלום שכר טרחתו של עוה"ד בחלקים שווים עם התובע. לאחר מכן, ממשיך וטוען איתן בכתב התביעה, הפרה הנתבעת 1 את התחייבותה ובהסכמה עם אינגביר, אפשרה לאינגביר לשלם את שכר הטרחה ולאחר מכן לתבוע ולהיפרע מאיתן. בכך, טוען איתן, פעלו הנתבעים נגדו בקנוניה ובחוסר תום לב והתעשרו על חשבונו.

איתן עותר לפיכך לחיוב הנתבעים בהשבת כל הסכומים ששולמו על ידו מכח פסק הדין וכן להשבת 500 ₪ ששילם לעוה"ד ופיצוי על אבדן ימי עבודה, עגמת נפש וריבית, בסך כולל של 31,773 ₪.

בכתב ההגנה, הכחישו הנתבעים את הטענה כי התחייבו לשאת בחלק משכר טרחת עוה"ד או לשפות את איתן בגין תשלומים ששילם וחזרו על טענתם לפיה איתן לבדו התחייב לשאת במלוא שכר טרחתו של עוה"ד. בנוסף, העלו הנתבעים כטענה מקדמית טענה למעשה בית דין ובמסגרתה עתרו לדחיית התביעה על הסף נוכח פסק הדין.

דיון

הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין להביא לסיומה המוחלט של של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. מעשה בית דין יכול להיווצר כהשתק עילה ויכול גם, כפי שרלוונטי בעניין נשוא החלטה זו, כהשתק פלוגתא.

ככל שהוא נוגע להשתק פלוגתא, קובע הכלל בדבר מעשה בית דין כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית והוכרעה, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש. קביעת קיום השתק פלוגתא מותנית בהתקיימות ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם במאגרי המידע [8.9.05]).

עיון בטענותיו של איתן בכתב התביעה בתיק זה אל מול האמור בפסק הדין, מראה בבירור את התקיימות כל התנאים הדרושים לקיומו של "השתק פלוגתא". הפלוגתא שהועמדה להכרעה במסגרת הדיון בביה"מ לתביעות קטנות הייתה המחלוקת בדבר החבות בתשלום שכר טרחת עוה"ד. בדיוק אותה מחלוקת נשוא תביעה זו. טענת איתן בתביעה בביה"מ לתביעות קטנות הייתה כי על הצדדים (כלומר – איתן מצד אחד והנתבעים, אינגביר והנתבעת 1 מצד שני) לשאת בתשלום שכר הטרחה בחלקים שווים. זו בדיוק גם טענתו בתביעה זו. בית המשפט לתביעות קטנות דן בטענה זו והכריע קטגורית כי הוא מקבל את גרסת אינגביר וקובע כי איתן "נטל על עצמו לשלם לעוה"ד רשף את מלוא שכר טרחתו". ברי כי הכרעה זו הייתה חיונית לצורך פסק הדין שכן על יסוד הכרעה זו קבל ביה"מ לתביעות קטנות את התביעה וחייב את איתן בהשבת הסכומים ששילם אינגביר לעוה"ד.

למעשה, די לעיין בכתב התביעה כדי להיווכח כי בתביעה זו מבקש איתן במפורש לבטל את פסק הדין באשר זה, לשיטתו, איננו מוצדק. ניסיון זה עומד בסתירה תהומית לעקרון סופיות הדיון ולרעיון אשר בבסיס ההלכות בדבר מעשה בית דין. לו סבר איתן שפסק הדין איננו מוצדק, רשאי היה לעתור לקבלת רשות ערעור בגינו אך לא ניתן להבין הכיצד הוא מנסה להביא לביטולו כעת בתביעה חדשה זו.

בתגובתו לבקשה לסילוק התביעה על הסף, טוען איתן כי לא נוצר מעשה בית דין באשר פסק הדין ניתן בבית המשפט לתביעות קטנות ולא בבית משפט רגיל. טענה זו לא ניתן לקבל. בית המשפט לתביעות קטנות הינו חלק ממערכת בתי המשפט בישראל, שופטיו שופטי בית משפט השלום ולא ניתן לקבל טענה לפיה להכרעותיו אין כל משקל. בהתקיים התנאים הדרושים לצורך השתק פלוגתא, ייווצר לפיכך מעשה בית דין גם בעקבות פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות (רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, פורסם במאגרי המידע [20.10.06]).

עוד טוען איתן בתגובתו כי יש לסייג את ההלכה הקובעת כי פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות יוצר השתק פלוגתא ולהחילה רק מקום בו התובע הינו אותו התובע בשני המקרים, שלא כבמקרה דנא כאשר איתן היה הנתבע בבית המשפט לתביעות קטנות והינו התובע בתביעה זו. טענה זו לא ניתן לקבל שכן היא חותרת למצב בו יוכל נתבע להימנע מהתדיינות או לבחור להתדיין רק כדי שיוכל לעורר אותן פלוגתאות פעם נוספת בהליך נפרד. טענה זו עומדת לפיכך בסתירה ברורה לרעיון אשר ביסוד הלכה בדבר מעשה בית דין – סופיות הדיון, ונדחתה גם בפסיקת בית המשפט העליון (רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרי המידע [9.6.2010]).

טענה נוספת של איתן הינה שלא ניתן לקבוע קיומו של מעשה בית דין ביחס לנתבעת 1, שהרי לא הייתה צד לתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. כפי שהובהר לעיל, הכלל בדבר מעשה בית דין חל הן על הצדדים עצמם והן על חליפיהם. כאשר בעל דין היה מיוצג בבית המשפט על ידי אחר פועל הכלל בדבר מעשה בית דין גם לגביו, בין לטובתו ובין נגדו. מבחן זהות הצדדים בכל אחת מההתדיינויות איננו מבחן טכני אלא מבחן מהותי של זהות האינטרסים המיוצגים (ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 412). העניין אשר התברר בבית המשפט לתביעות קטנות היה בדיוק העניין נשוא תביעה זו, התקיימה זהות אינטרסים מלאה בין אינגביר לנתבעת 1 ואף איתן, כעולה מפסק הדין, לא טען לאבחנה בין השניים. אין איפה יסוד גם לטענה זו.

לא מצאתי ממש בטיעוני איתן באשר לאי התייצבות הנתבעת 1 לדיון או זכותו של אינגביר לטעון בשמה. אומנם הנתבעת 1 לא התייצבה בעצמה לדיון בניגוד לתקנות, אך משמצאתי שמתקיים מעשה בית דין גם ביחס אליה, ממילא שדינה של התביעה להיות מסולקת על הסף ולאי התייצבות הנתבעת 1 יכולה להיות נפקות רק לעניין ההוצאות. ממילא שלנוכח מסקנתי אין צורך להיזקק לטענה הנוספת של אינגביר בדבר מעשה בית דין מסוד השתק עילה.

אשר על כן אני נעתר לבקשה ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 101 (א) 1 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דוחה את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין.

מאחר והוגשו כתבי טענות, התקיים דיון ואף הוגשו סיכומים, ישא התובע (איתן יצחק) בהוצאות הנתבע 2 בסך של 3,000 ₪.