בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.9.07 בה.פ. 928/06 וה.פ. 825/06 (כבוד השופטת ע' ברון), בו אושר חלקית פסק הבוררות מיום 7.6.07 אותו נתן הבורר, עורך הדין חיים צורף (להלן - הבורר).
העובדות
1. המבקשת 2 (להלן - החברה) הינה חברה קבלנית והמשיבים הינם בעלי הדירות בבניין ברחוב ההגנה 46א, רחובות ונציגות הבית המשותף (בהתאמה - הדיירים והבניין). ביום 8.7.96 התקשרו הדיירים, באמצעות נציגות הבית המשותף, עם החברה בהסכם, במסגרתו הוסכם כי החברה תקים את הבניין. המבקש 2 חתם על ההסכם כערב להתחייבויות החברה. בחודש פברואר 1998 נסתיימה בנייתו של הבניין וביום 14 לאפריל 1999 הוציאה החברה תעודת גמר לבניין.
2. לאחר סיום הבנייה התעוררה מחלוקת בין הדיירים לבין המבקשת לעניין איכות הבנייה וליקויי בנייה שנותרו בדירות. הצדדים פנו לבירור המחלוקת בפני הבורר, מכוח תניית הבוררות שנקבעה בסעיף 30 להסכם. יצויין כי כל ששה עשר הדיירים ונציגות הדיירים הצטרפו להליך כנגד המבקשים בראשיתו, אולם בהמשך, משהסתלקו ששה מהדיירים מהליך הבוררות, נוהל ההליך על ידי עשרה דיירים ונציגות הבית המשותף בלבד. החברה מצידה הגישה כתב תביעה שכנגד בו טענה כי הדיירים הסבו לה נזקים כספיים. הליך הבוררות הופסק ועוכב מספר פעמים בשל ניסיונות הצדדים להגיע להסדר פשרה ומשניסיונות אלו לא צלחו חודשו הליכי הבוררות.
3. במסגרת הליך הבוררות מינה הבורר את המהנדס, מר חיים פלד, כמומחה מוסכם לבדיקת טענות הצדדים ועריכת חוות דעת הנדסית. חוות הדעת שניתנה בסופו של דבר התייחסה לארבע דירות בלבד ולא כללה הערכה כספית כלשהי של עלות ביצוע התיקונים.
4. במסגרת פסק הבוררות, חייב הבורר את המבקשים בפיצוי לרוכשי הדירות כדלקמן: סכום של 25,000 ש"ח לשלושה עשר בעלי דירות בבניין וסכום של 40,000 ש"ח לשלושת בעלי הדירות הנותרות בבניין. בנוסף, פסק הבורר פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח לנציגות הבית המשותף. עוד ציין הבורר בפסק הבוררות כי הפיצוי שנפסק לכל אחד מן הדיירים הינו בגין ליקויים שלא תוקנו ובגין פיצוי על נזק כללי שנגרם להם עקב אי ביצוע תיקונים במועד ועקב אי הנוחות שנגרמה להם בתקופת התיקונים.
5. הגם שסעיף 30 להסכם קבע כי פסק הבוררות ינתן בתוך 30 ימים ממועד תחילת הבוררות, התעכב הבורר במתן הפסק עקב פציעתו בתאונה. בפסק הבוררות ציין הבורר כי יש להתחשב בכך שהעיכוב במתן פסק הבוררות נגרם גם כתוצאה מבקשות רבות שהגישו הצדדים אשר "עצרו את מהלך הבוררות בניסיונות שווא". לבסוף, התנצל הבורר על העיכוב במתן הפסק, תוך שהוא מציין כי העיכוב אינו "מוגזם" עקב הפציעה האמורה, הימנעותו מלעבוד בתקופת החגים והחומר הרב שהוגש לעיונו.
ההליכים בית המשפט קמא
6. לאחר שקיבלו לידם את פסק הבוררות, הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה לביטולו (להלן - בקשת הביטול) ואילו המשיבים הגישו במקביל בקשה לאישורו.
7. המבקשים סמכו את בקשת הביטול על מספר נימוקים, כדלקמן:
(א) ראשית, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות הואיל והבורר העניק סעד כספי לכל ששה עשר הדיירים, בשעה שששה דיירים הסתלקו מן התביעה ואף לא נזכרו בסיכומי המשיבים.
(ב) שנית, טענו המבקשים כי שישה דיירים נוספים מתוך העשרה הנותרים לא הגישו תצהירים ולא נחקרו ושלושה מהם אף מנעו את כניסתו של המומחה מטעם הבורר לדירותיהם לצורך עריכת חוות דעת מסכמת לאחר תיקונים שבוצעו. לטענתם, ניתן היה לפסוק פיצויים ביחס לארבעה דיירים בלבד וגם ביחס אליהם, הפיצוי שנפסק הינו מוגזם, לאור התעלמותו של הבורר מהתיקונים שבוצעו בדירותיהם. עוד טענו המבקשים בהקשר זה, כי פסק הבוררות חייב אותם בתשלום פיצויים בגין ראש נזק של "עגמת נפש", שעה שהמשיבים כלל לא ביקשו פיצויים בגין ראש נזק זה. על כן, לטענתם, חרג הבורר מסמכותו על פי ההסכם ויש לבטל את פסק הבוררות על פי העילה הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות).
(ג) שלישית, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, הואיל והבורר לא התייחס במסגרת פסק הבוררות לטענותיהם בדבר היותה של המבקשת "קבלן מבצע" בלבד וכי אין לראות בה אחראית לשלבים התכנוניים כלל. לטענתם, הבורר אף לא הכריע בטענתם בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים שנותרו בדירות וברכוש המשותף. יתרה מכך, טענו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו כשהחליט לחייבם בפיצוי כספי בגין ליקויים אשר לא היו בתחום אחריותם וכשקבע ערך לתיקון הליקויים שנותרו בדירות וברכוש המשותף באופן שרירותי, מבלי שהיו בידיו הכלים הרלוונטיים לפסיקת גובה הפיצויים.
(ד) לבסוף, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות גם מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(8) הבוררות, הואיל ופסק הבוררות ניתן לאחר שחלפה התקופה לנתינתו. המבקשים טענו כי על פי סעיף 30 להסכם היה על הבורר לסיים את הליך הבוררות בתוך 30 ימים מתחילתו, ואולם בפועל נמשכה הבוררות מספר שנים ופסק הבוררות אף ניתן כחמישה חודשים לאחר הגשת הסיכומים על ידי הצדדים.
8. מנגד, טענו הדיירים כי יש לדחות את בקשת הביטול מן הטעמים הבאים:
(א) ראשית, טענו הדיירים כי לא קמה למבקשים עילת ביטול כלשהי וכי טענותיהם נושאות אופי של ערעור על פסק הבוררות. לטענתם, הסכום שאותו פסק הבורר אינו גבוה מן הסכום שנתבע על ידם, הן משום שבכתב התביעה המתוקן הסכום המצטבר שנתבע הינו 1,022,967 ש"ח, ולא 548,400 ש"ח כפי שטוענים המבקשים והן משום שהסכומים שנתבעו הוערכו לחודש ינואר 1999 בשעה שהסכומים שנפסקו הם נכונים ליום הגשת התביעה, 30.4.01. עוד טענו הדיירים כי למרות שששה מבין הדיירים לא המשיכו בהליכי הבוררות, הרי שמדובר בקבוצת דיירים אחת, המתגוררת באותו הבניין, ולפיכך אם מצא הבורר לנכון לפצות גם את ששת הדיירים הללו הרי שהוא פעל במסגרת סמכותו.
(ב) שנית, טענו הדיירים כי טענת המבקשים לפיה החברה הינה קבלן ביצוע היא חסרת כל יסוד, הואיל ועל פי ההסכם קיבלה על עצמה החברה באופן מפורש אחריות כלפי הדיירים במעמד של "קבלן" בהתאם להוראותיו של חוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק המכר) וממילא הבורר בחן את העניין, לרבות את האפשרות שהחברה תתקן את הליקויים, והכריע בדבר אחריותם של המבקשים לליקויים. לטענתם, טענות המבקשים בהקשר זה מהוות למעשה ערעור על פסק הבוררות ואינן מגלות עילה לביטולו.
(ג) לבסוף, טענו הדיירים כי היו בידי הבורר מלוא הנתונים להכריע בדבר גובה הפיצוי וכי רכיב הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנפסק לזכותם היה במסגרת סמכותו של הבורר על פי סעיף 30 להסכם. כן טענו הדיירים כי המבקשים עצמם עיכבו את התקדמותה של הבוררות וגרמו ל"סחבת בהליכים" ולפיכך טענתם בדבר חלוף התקופה לנתינתו של פסק הבוררות הינה בבחינת עזות מצח.
9. בית המשפט קמא קיבל את טענות המבקשים ביחס לפסיקת הפיצויים לכל שישה עשר הדיירים בשעה ששישה מהם החליטו, כאמור, להסתלק מהליך הבוררות עוד בראשיתו. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי הבורר לא היה מוסמך ליתן סעד כספי לשישה דיירים אלו ויש לבטל את פסק הבוררות ככל שהוא מתייחס אליהם.