העוררים מואשמים כי בחודש מאי 2005 התמודדו ונבחרו בבחירות למועצת הכפר קטנה מטעם רשימת הרפורמה והשינוי השייכת לארגון החמאס. כן מואשמים העוררים כי החל מבחירתם ועד למעצרם שמשו כנציגי הרשימה ופעלו מטעמה במועצה המקומית.
עם הגשת כתבי האישום נגד העוררים, ביקשה התביעה הצבאית את מעצרם עד תום ההליכים. בימ"ש קמא נעתר לבקשה זו, תוך שהוא דחה את טענות הסנגוריה בדבר היעדר מסוכנות בהסתמך על החלטת בימ"ש זה בעניין (ע"מ 3249/06 ואח'
התוב"ץ נ'
זעארור בעניין חברי הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת הרפורמה והשינוי). ביהמ"ש ציין כי גם במקרה דנן, ענייננו בפעילים בתשתית הארגונית של ארגון החמאס, אשר פעילותם מסכנת את בטחון האזור.
על החלטה זו נסובו עררי הסנגוריה אשר, מאחר שעילותיהם דומות, אוחדו לכדי דיון אחד. מכאן אף נובעת החלטתי ליתן החלטה מאוחדת בשני העררים.
טיעוני הסנגוריה פשוטים בתכלית והצטמצמו לשאלת קיומה של מסוכנות בשחרור העוררים. הסנגור התייחס תחילה לשיהוי המשמעותי שחל במעצרם של העוררים, אשר כאמור נבחרו עוד במאי 2005, אך לא נעצרו משך תקופה של שנתיים. לדעת הסנגור, נוכח היעדר המעש של הרשויות משך תקופה זו, אין מנוס מהקביעה כי לא נשקפת מסוכנות משחרור העוררים. בעניין זה הפנה הסנגור להחלטת בימ"ש זה בע"מ 2678+2679/07
התוב"ץ נ'
טרדה ואח' בה הורה נשיא ביהמ"ש על שחרור שני ראשי מועצות, בנסיבות דומות לאלה של ענייננו. על כך הוסיף הסנגור כי במהלך התקופה האמורה נעצרו העוררים במעצר מנהלי, אך שוחררו מבלי הרשויות נקטו בצעדים נוספים נגדם.
התביעה הצבאית התנגדה לעררים, תוך שהיא מבקשת להסתמך על החלטה אחרת שניתנה על ידי בימ"ש זה, גם היא בעניין דומה (ע"מ 2290/07
פרעון נ'
התוב"ץ). עוד טענה התביעה כי שינוי במצב הביטחוני יכול להביא לשינוי הערכת המסוכנות. על כן, יש לקבוע כי השיהוי שחל במעצר העוררים מוצדק בנסיבות העניין, לאור השינוי האמור במצב הביטחוני. טענה זו ביקשה התביעה להוכיח באמצעות שתי חוות דעת מומחה עדכניות אשר הוצגו בביהמ"ש בעניין
טרדה הנ"ל.
אלא שהתביעה ביקשה להותיר חוות דעת אלה חסויות, בהסתמך על הכלל לפיו ניתן להציג חומר חסוי לעניין קיומה של עילת מעצר גם בבקשה למעצר עד תום ההליכים (ראה בש"פ 6552/05
עבידאת נ'
מדינת ישראל תק-על 2005 (3) 2120 והפסיקה מצוטטת שם).
לאפשרות זו התנגד הסנגור בתוקף בציינו כי המידע אותה מבקשת התביעה להביא לעיון ביהמ"ש אינו מתייחס לעוררים באופן ישיר אלא לטענות כלליות בדבר המצב הביטחוני, ועל כן, אין לקבלו כראייה.
שאלת האפשרות להציג ראיות חסויות לעניין קיומה של עילת מעצר אינה קלה כלל ועיקר. הכלל הינו כי עם הגשת כתב האישום תם עידן הסודיות ועל התביעה לאפשר לסנגוריה לעיין במלוא הראיות הרלוונטיות לעניין. בהיעדר שיקולים של טובת החקירה, שכאמור הסתיימה, מתבטל הבסיס לחיסיון המוענק למידע המודיעיני והראייתי שבידי גורמי החקירה ולהערכותיהם (זאת בהינתן כי לא הוצאה תעודת חיסיון ספציפית בנוגע לפרט זה או אחר הקשור לחקירה). יתרה מזו, מתן הזדמנות ראויה לנאשם להתגונן מחייבת חשיפת מלוא התשתית הראייתית בפניו, גם כזו המתייחסת לשאלת עילות המעצר העשויות להביא למעצרו. ברם, אילוצים שונים הקשורים בעיקר לביטחון מקורות מידע הביאו לחריגה מן הכלל האמור וליצירת פרקטיקה במסגרתה לתביעה ניתנה אפשרות להציג לביהמ"ש ראיות חסויות בעניין קיומה של עילת מעצר.
על רקע האמור, סברתי כי בנסיבות תיק זה, כאשר המידע אותו מבקשת התביעה להציג אינו נוגע באופן ישיר למסוכנות האישית של העוררים, ראוי יהיה לצמצם את השימוש בהגשת מידע במעמד צד אחד. על כן, הוריתי לתביעה לבחון אפשרות להכין חוות דעת גלויה, חלף הראיות החסויות אותן ביקשה להציג. כן קבעתי, כי במקרה ותוכן חוו"ד כאמור, זו תועבר לסנגור והוא יוכל להשלים את טיעוניו בעניין.
ואכן, כך ארע, כאשר ביום 9.7.07 הוגשה לעיוני חוו"ד גלויה אודות "הזיקה בין פעילי חמאס פוליטיים לבין פעילות חמאס ארגונית", חוו"ד אשר הסנגור התייחס אליה בכתב.
אשר על כן, הגיעה העת להכריע בדבר העררים המונחים בפני.
כאמור, הכרעה זו מצטמצמת לשאלה אחת ויחידה בדבר קיומה של עילת מסוכנות המחייבת מעצרם של העוררים.
אין כל ספק, וכך קבענו לא אחת, כי ככלל, חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת מקימה חזקת מסוכנות המחייבת מעצר עד תום ההליכים. בעניין זה, אף הדגשנו כי אין הבדל משמעותי בין חברות ופעילות בעלי אופי אזרחי/פוליטי, לבין חברות ופעילות בפלגים הצבאיים של ארגון אסור. הרציונאל לקביעה זו הובהר בהרחבה בשורה ארוכה של החלטות שיצאו מלפני בימ"ש זה. כך קבענו לדוגמא בעניין
מסודה:
"עלינו לזכור, כי ארגון החמאס לא רק חרת על דגלו השמדת מדינת ישראל באמצעים אלימים, אלא אף הוציא את הצהרותיו מן הכוח אל הפועל בשורה ארוכה של פיגועים, אשר גבו קורבנות רבים מספור. אדם המצטרף לאחת מזרועותיו של ארגון זה, מקבל על עצמו את אידיאולוגיית הארגון, ומשכך מעורר סיכון מובהק לביטחון האזור. הצטרפות לזרועות האזרחיות של הארגון, אף היא יש בה לתרום להתחזקות הארגון ולהאדרת שמו בקרב האוכלוסייה המקומית. הסכנה לביטחון האזור אינה טמונה, על כן, בזרוע הצבאית המבצעת את המעשים האלימים בלבד, אלא גם בשלוחות השונות של הארגון, המספקות את התמיכה האידיאולוגית, הכספית והפוליטית למעשי הטרור המבוצעים על ידי הארגון ובשם חבריו."
(ע"מ 2223+2224+2225/06
התוב"ץ נ'
מסודה ואח' וראה גם ע"מ 2918/06
ג'אדאללה נ'
התוב"ץ, ע"מ 2476/06
חוואמדה נ'
התוב"ץ, ע"מ 2365/06
חרז נ'
התוב"ץ, וכן ע"מ 2098/06
התוב"ץ נ'
טל. כך גם נקבע לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון בבש"פ 854/07
אבו דקה נ'
מ"י, תק-על 2007 (1) 3013).
אין כל ספק כי כאשר מתלווה לחברות האמורה אף קבלת משרה, בכירה כזוטרה, במסגרת אחד מזרועותיה של ההתאחדות הבלתי מותרת, מתגברת המסוכנות (בעניין זה ראה בהרחבה ע"מ 3249/06 ואח'
התוב"ץ נ'
זעארור
ואח').
אעיר, על כן, כי בעניין זה לא אוכל להסכים עם קביעתו של כב' הנשיא בעניין
טרדה הנ"ל, לפיה
"יש מקום לאבחנה בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המוניציפאלי".
לעמדתי, גם פעילות מוניציפאלית מטעם התאחדות בלתי מותרת, כבמקרה דנן, בו העוררים פעלו מטעם הזרוע הפוליטית של חמאס, הינה בעלת השפעה לא מבוטלת, ויש בה לתרום לחיזוק הארגון במישורים שונים, ולהאדיר את אחיזתו בציבור.
לאור זאת, דומה כי לולא נתעוררו הנסיבות המיוחדות שפורטו ע"י הסנגוריה, דין הערר היה להידחות על הסף.
אלא שכאמור, מתאפיין עניינם של העוררים בשיהוי לכאורי במעצרם. אשר על כן, נשאלת השאלה האם בשיהוי זה יש כדי לאיין או לפגום במסוכנות, עד כדי החלטת שחרור. השאלה מתחדדת לנוכח מעצרם המנהלי של העוררים לאחר שנבחרו לתפקידם.
רבות נכתב על השפעת שיהוי בפתיחת חקירה על קיומה של עילת מעצר. ואכן לעיתים קרובות קבענו כי יש בהשתהות כוחות הביטחון להתחיל בהליכים נגד אדם ללמד על הערכתם כי הסיכון הגלום במעשיו אינו מצריך השמתו אל מאחורי סורג ובריח (ראה לדוגמא ע"מ 2482/06,
חארוף נ'
התוב"ץ והפסיקה המצוטטת בו).