השופט חגי ברנר:
רקע עובדתי
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט נתן נחמני) מיום 30.1.2013 בתיקי תמ"ש 54636/04 ו- 54637/04.
2. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה, ....(להלן: "
המשיבה"), נגד המערער, ..... (להלן: "
המערער"), לביטול הסכם יחסי ממון (להלן: "
ההסכם"), לפיו העבירה המשיבה למערער מחצית מזכויותיה בדירה ..... בתל אביב (להלן:
"הדירה"), וכן ביטל הערת אזהרה שנרשמה לטובת אימו של המערער על זכויות המערער בדירה. עוד קיבל בית המשפט קמא את תביעתה של המשיבה לתשלום מזונות עבור בנה הקטין מ (להלן: "
מ").
3. המשיבה והמערער ניהלו במשך שלוש שנים מערכת יחסים של ידועים בציבור. ביום 27.10.2004 נולד מ, בנם המשותף.
4. המשיבה היא נוצריה שנולדה וגדלה באיטליה. בשנת 1994 היגרה המשיבה לישראל בעקבות נישואיה לבעלה הראשון. מנישואים אלה נולד בשנת 1999 בנה הראשון של המשיבה, ג, המתגורר עימה. במהלך שנת 2003 הכירה המשיבה את המערער, ובשנת 2004 התגרשה מבעלה. במסגרת הגירושין הוסכם כי המשיבה תקבל את מלוא הזכויות בדירה המשותפת של המשיבה ובעלה הראשון - היא הדירה מושא המחלוקת שלפניי.
5. בשנת 2005 עלו על שרטון יחסיהם של המערער והמשיבה והם נפרדו. ביום 14.12.2005 הגישה המשיבה בקשה לצו הגנה, בגדרה טענה כי המערער דרש ממנה לרשום מחצית מן הזכויות בדירה על שמו, והיא סרבה לכך. על יסוד הבקשה ניתן צו הרחקה לפיו נאסר על המערער להכנס לדירה עד ליום 2.1.2006. ביום 19.12.2005 הגישה המשיבה, בשמו של מ, תביעת מזונות נגד המערער. ביום 4.1.2006 הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה המערער לא ייכנס לדירה ולא יצור קשר עם המשיבה למשך תקופה של שישה חודשים. באותה עת היתה המשיבה מיוצגת ידי עו"ד אלי מויאל, ובגין הייצוג שילמה המשיבה לעו"ד מויאל, לטענתה, שכ"ט חריג בסך של כ-270,000 ש"ח. בדיעבד הגיעה המשיבה למסקנה כי עו"ד מויאל רימה אותה והגישה נגדו בשמה ובשם המערער תלונה ללשכת עורכי הדין. במאמר מוסגר נציין כי עו"ד מויאל הכחיש מכל וכל את טענותיהם של המשיבה והמערער נגדו, למעט העובדה ששולם לו שכר טרחה בסך של 265,000 ש"ח.
6. ביום 5.4.2006 חתמו המערער והמשיבה על ההסכם, אשר נוסח ונערך ע"י עו"ד עופרה קיים (להלן: "
עו"ד קיים"). כאן המקום לציין כי עו"ד קיים היא זו שייצגה את המערער בהליכים משפטיים שנוהלו נגדו על ידי המשיבה, קודם לניסוח ההסכם. כמו כן, ייצגה עו"ד קיים את המערער בתחילת ההליך מושא הערעור עד שהתפטרה מיצוגה והגישה תצהיר עדות מטעם המערער (מוצג טו' למוצגי המערער).
7. בס' 4.2 להסכם נקבע כדלקמן:
"בת הזוג מצהירה כי היא מעבירה לבן הזוג במתנה ללא תמורה את מחצית הדירה ברח' ....., ת"א, הידועה כחלקה ... בגוש ... אשר רשומה על שמה. בת הזוג חותמת על יפוי כוח בלתי חוזר לביצוע העברה זו במעמד חתימת הסכם זה."
בס' 4.3 להסכם נקבע:
"בן הזוג ישלם לבת הזוג החל מאישור הסכם זה סך 100,000 $ בש"ח. בן הזוג ישלם סכום זה בתשלום חודשי קבוע של 2,000 ש"ח כל חודש. תשלום זה יופקד לתוכנית חסכון ע"ש בת הזוג ולבן הזוג לא תהא כל זכות לכספים אלו ו/או דרישה להם. סכום זה יופחת ל- 50,000 $ לאחר נישואי בני הזוג. עם פטירתו של בן הזוג יתבטל החיוב לתשלום יתרה כלשהיא שתיוותר. אם תהיה זו פטירת בת הזוג אזי בן הזוג ימשיך התשלומים ואולם יבצע זאת לחשבון ע"ש ילדיהם המשותפים וכן ע"ש ..... אם בני הזוג יחיו ביחד במשך תקופה בזוגיות נאותה, תשקול בת הזוג לוותר על יתרת החוב."
8. ביום 9.4.2006 אישר ביהמ"ש קמא את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין, תוך שהוא מציין כי "
האישור ופסה"ד ניתנו לאחר שהובהרו לצדדים, ובמיוחד למבקשת, הוראות ההסכם, משמעות העברת הזכויות בדירה, והיא הביעה את הסכמתה ורצונה לביצוע ההסכם". כמו כן הוסיף בית המשפט בכתב ידו את המשפט הבא: "
בהתאם להסכמת הצדדים יש לבטל את עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטין בכל התיקים ...".
9. זמן קצר בטרם נחתם ההסכם, גילתה המשיבה בבדיקה עצמית גוש חשוד באחד משדיה. היא חששה כי מדובר בגידול ממאיר. ביום 15.6.2006 נעשתה למשיבה ביופסיה ואכן נמצא כי מדובר בגידול. ביום 10.7.2006 המשיבה נותחה והוצא הגידול, שהתגלה כשפיר. (נספחים ח'-י' למוצגי המשיבה).
10. בשלהי שנת 2006, לאחר חתימת ההסכם, שוב העכירו היחסים בין בני הזוג והדבר הוביל לפרידתם בדצמבר של אותה השנה, והגשת תביעותיה של המשיבה כנגד המערער - מושא הערעור דנן. התביעה לביטול ההסכם הוגשה ביום 19.1.2007.
ביום 19.4.2007, שלושה חודשים לאחר הגשת התביעה, רשם המערער הערת אזהרה לטובת אמו על זכויותיו בדירה.
11. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה לביטול ההסכם. בית המשפט קבע בפסק דינו כי אין כל הגיון ואין כל סיבה רציונלית לכך שהמשיבה תעביר למערער מחצית מהדירה ללא כל תמורה. עוד נקבע כי המשיבה היתה זרה בארץ, ללא קרובי משפחה, ומטופלת בילד נוסף, כאשר אביו חי בנפרד ממנה. בית המשפט ציין כי המשיבה היתה מצויה במצב נפשי קשה ואין כל ספק כי חתימתה על ההסכם נבעה מהמצוקה הקשה בה היתה נתונה ועקב לחציו של המערער שהבהיר לה כי חתימתה על ההסכם הינה תנאי לחזרתו לחיות איתה ביחד ולהתחתן עימה, דבר שבפועל לא התרחש שכן השניים נפרדו בשנית זמן קצר לאחר חתימת ההסכם. בית המשפט קמא ציין את גילויו של הגידול (בטעות צויין בפסק הדין כי מדובר בגידול ממאיר, למרות שאין חולק כי הגידול לא היה ממאיר), ואף ציין כי ייתכן שהמשיבה חששה לקיומו של הגידול עוד בטרם בדיקת הרופא ודחתה את הביקור אצל הרופא עד אשר תסדיר עניניה עם המערער. בית המשפט ציין כי המערער עצמו טען כי התשלום בסך 100,000 דולר אותו התחייב לשלם למשיבה (ואשר אין חולק כי לא שולם מעולם) לא היה בגין הדירה אלא בגין תוכנית חסכון לילדים, וכי את מחצית הדירה הוא קיבל ללא כל תמורה. עוד קבע בית המשפט קמא כי המשיבה היתה במצב קשה בעת חתימתה על ההסכם והמערער ניצל את מצבה הקשה משום שהעברת מחצית הדירה ללא תמורה וללא התניה כלשהי היא מעשה גרוע במידה כה בלתי סבירה הזועק לשמיים כי מדובר בעושק. בית המשפט אף ציין כי בעת אישור ההסכם הוא הפנה את תשומת ליבה של המשיבה לכך שרצוי כי תהיה מיוצגת על ידי עורך דין, אך היא הודיעה שאין רצונה בכך. עוד ציין בית המשפט קמא כי לא בלב קל הוא אישר את ההסכם, אך עשה כן משום שלא רצה לעמוד בפני רצונה של המשיבה, אם צעירה, המבקשת לחזור לחיים משותפים עם אבי בנה ולא להשאר לבדה, עם שני ילדים, בארץ זרה לה ובדת השונה מדתה. אכן, המשיבה חפצה באותה עת לנסות ולהחזיר את שלום הבית, אך לא היתה כל הצדקה לדרוש ממנה עבור זה את מחצית הדירה. סיכומו של דבר, בית המשפט קמא קבע כי ההסכם נכרת תחת עושק. הוא הורה על ביטולו, על ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין לטובתו של המערער וכן על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת אימו של המערער.
12. באשר לפסיקת מזונותיו של מ, קבע בית המשפט קמא כי הואיל ומ איננו יהודי, הרי שעל מזונותיו חלות הוראות ס' 3א' לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959, ולא הוראות הדין העברי, ולכן בקביעת המזונות יש להתחשב בהכנסותיהם של הצדדים ואין כל הבדל בין מזונות הכרחיים למזונות מדין צדקה. בית המשפט קמא התייחס לכך שמערער עבד כגנן בגן ילדים אך עזב את עבודתו, ובעת מתן פסק הדין הוא עבד בבית אבות וכן עבד באופן חלקי כמציל, ואף לכך שהמשיבה מטפלת בילדים בביתה. בהתייחס לנתונים אלה ותיאור צרכי הקטין העמיד בית המשפט קמא את מזונותיו של מ על סכום של 1,600 ש"ח, צמוד למדד חודש נובמבר 2006 וכן חייב את המערער לשאת במחצית מהוצאות האחזקה של הדירה.
עיקר טענות הצדדים