אישה שגורשה מבולגריה בשנת 1939 ולא שבה לשם אינה זכאית לפיצוי מכח חוק נכי רדיפות הנאצים

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד :

1.         ערעור על ועדת ערר לפי  חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק הרדיפות או החוק) ((להלן - הועדה) אשר דחתה את ערעורה של המערערת על החלטת הרשות המוסמכת.

2.         המערערת ילידת 25.1.1924 ורנה בולגריה.

בספטמבר 1939 הוצאה פקודה מטעם השלטון הבולגרי לפיה נתינים זרים או מחוסרי כל נתינות יגורשו אל מחוץ לגבולות המדינה.

מאחר ואביה של המערערת היה ממוצא תורכי - המערערת ומשפחתה גורשו, וכפי שמפורטים דברי המערערת בהחלטת הועדה:

" הם הועלו על רכבת אל פלובדיב בליווי חמוש. עם הגעתם לפלובדיב, בשעות הערב, נלקחו לתחנת המשטרה - שם הוחזקו בתא סגור עד שעות הבוקר. למחרת היום, העוררת ומשפחתה הועלו לרכבת אל גבול בולגריה - תורכיה. לאחר הגעתם לגבול לא הורשו להיכנס לתורכיה, ומאידך נאסר עליהם לשוב אל בולגריה.

כעבור שלושה ימי המתנה... אפשרו להם לעבור את הגבול, והם שוכנו בעיירת הגבול... עד לעלייתם לישראל".

המערערת מציינת כי היא מעולם לא הייתה בעלת נתינות תורכית.

3.         הוועדה דנה במאוחד, בעניינם של המערערת ועוד 3 עוררים שעררו לפני הועדה, בטענה כי הם זכאים לתגמולים לפי חוק הרדיפות בשל גירוש מבולגריה.

הרשות המוסמכת דחתה את טענת העוררים בנימוק " כי מאחר והינם בעלי נתינות תורכית לא חל עליהם סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני ולפיכך אינם זכאים לתגמולים ולחילופין אין לראות בעזיבתם את בולגריה טרם החלה ההשפעה הגרמנית שם כנרדפות על פי הגדרת החוק הגרמני".

הוועדה דחתה את הנימוק הראשון באומרה כי אמנם הגירוש נעשה על בסיס של נתינות זרה אך לשם כך די היה כי אבי המשפחה היה בעל נתינות זרה בכדי לגרש את כל המשפחה. בהעדר כל אינדקציה לידע למי הייתה או לא הייתה נתינות באופן אישי, אין לקבל את הטענה כי העוררים היו בעלי נתינות זרה.

הוועדה בחנה ביחס לכל עורר ועורר, האם מדובר בשלילת חירות המזכה בתגמולים לפי חוק הרדיפות. לשיטתה של הוועדה, יש לבחון האם הגירוש נעשה בהשראה גרמנית. לאור סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני, מועד תחילת ההשראה הגרמנית על בולגריה היה ביום 6.4.1941 (להלן - המועד הקובע), וחזקה כי כל רדיפת יהודים מיום זה ואילך נעשתה על רקע נאציונל סוציאליסטי. בנסיבות אלה נתקבל עררם של שלושה עוררים, מאחר והם המשיכו לנוע הלוך ושוב מבולגריה ולבולגריה אחרי התאריך האמור. לעומתם, עררה של המערערת נדחה באשר היא גורשה מבולגריה בצו השלטון הבולגרי עוד בשנת 1939, ומאז לא שבה לשם.

4.         המערערת טוענת כי סעיף זה קובע חזקה בלבד, לפיה הרדיפות המאוחרות למועד הקובע נעשו על רקע נציונאל סוציאליסטי. רדיפות הקודמות לתאריך זה יכול וייחשבו ככאלו שנעשו על רקע נציונאל סוציאליסטי, אלא כי הנטל להוכיחם מוטל על שכמו של הנרדף.

בתי המשפט אפשרו לא פעם לסתור חזקה שבחוק הרדיפות כדוגמת ר"ע 217/83 שוהם נ' הרשות המוסמכת, פ"ד מ(1) 789 (להלן - שוהם).

המגמה של בתי המשפט לנתק במידת האפשר את פרשנותם לחוק הרדיפות מזו הגרמנית. ניתוק זה ייעשה מקום שמן הצדק לנהוג כן, וזה המקרה דנן.

לטענתה, אם בוחנים את עיתוי הגירוש ואופן ביצועו מגיעים למסקנה כי נעשה בהשראה נציונאל סוציאליסטית:

(א) החוק על פיו בוצע הגירוש חוקק בחודש ספטמבר 1939 לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה.

(ב) הוועדה קבעה כי " מיום בו נערך ליל הבדולח הבולגרי, החלו גילויי אנטישמיות ומעשי בריונות כנגד יהודי בולגריה, אשר תכפו ככל שגברה אחיזתה המדינית והצבאית של גרמניה בבולגריה". המערערת מסיקה מכך כי הועדה קבעה " את הזיקה החד-משמעית בין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובין החקיקה האנטי-יהודית בבולגריה במהלך חודש ספטמבר 1939".

(ג) היהודים שגורשו קיבלו התראה קצרה קודם לכן. המדינה אליה גורשו סרבה לקבלם. הם נשארו בשטח הפקר בין שתי המדינות תוך כדי סכנת חיים ממשית. זהו מאפיין בולט לסבלו של היהודי הנרדף על ידי הצורר הנאצי.