איצר נ' אליאסיאן

פסק דין

מבוא

תביעה לפינוי נכס המשמש כחנות, המצוי ברח' מחנה יהודה 20 בירושלים, בגוש 30073 חלקה 86 (להלן- "החנות").

ביום 12.7.76 שכר הנתבע את החנות מבעליה הקודמים. בהסכם השכירות בין הצדדים (להלן- "הסכם השכירות") הוסכם, בין היתר, שהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן- "חוק הגנת הדייר") יחולו עליו. מהסכם השכירות ניתן ללמוד שהנתבע שילם לבעלי החנות הקודמים דמי מפתח.

מהראיות שהובאו בפני עולה שהתובע שכר בעבר מהבעלים הקודמים את החנות הסמוכה לחנות נושא התביעה בתנאי דיירות מוגנת. ביום 19.7.93 רכש התובע את הבניין בכללותו ובכלל זה את החנות נושא התביעה.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענתו של התובע הייתה שקמה עילה לפינויו של הנתבע מהחנות כיוון שלמרות התראות חוזרות ונשנות סירב הנתבע לשלם לתובע את דמי השכירות ובכך איבד את הגנת חוק הגנת הדייר. התובע הדגיש כי מהשקים שהציג הנתבע ניתן ללמוד שהוא שלח אותם לתובע באיחור של מספר חודשים, למרות שבהסכם השכירות סוכם שעליו לשלמם מדי שלושה חודשים.

עוד טען התובע שדמי השכירות המשולמים על ידי הנתבע אינם ריאליים בשים לב לגודלה של החנות ולמיקומה בשוק מחנה יהודה. התובע טען שגם על פי הסכם השכירות רשאי בעל הבית להעלות את דמי השכירות, כפי שנעשה בהסכם השכירות עצמו.

התובע הוסיף שהתנהגותו זו של הנתבע מקורה ברצונו לרכוש את הבניין בעצמו, ולאחר שהתובע ואחיו רכשו את הבניין כעס הנתבע על כך וסירב לשלם את דמי השכירות הריאליים שדרש ממנו התובע, אף שהתובע דרש "פרוטות", ולא את מחיר השוק.

התובע טען שבשנה שקדמה להגשת התביעה שלחה באת כוחו לנתבע מכתבי דרישה לתשלום דמי השכירות ואולם הנתבע סירב לשלמם.

הנתבע טען מנגד שאין כל עילה לפינויו מהחנות שכן התובע סירב לקבל ממנו את דמי השכירות, וחרף סירובו זה של התובע הוא המשיך לשלוח אליו את דמי השכירות בקביעות, מדי שנה בשנה, משנת 1999 עד לשנת 2012, על פי חישוב העלאת דמי שכירות שקיבל מדי שנה מארגון הסוחרים.

הנתבע הוסיף וטען שהתובע חולק למעשה על גובה דמי השכירות ואולם תביעה בנושא זה עליו להגיש לבית הדין לשכירות, כדי להגיע להסכמה עם הנתבע אודות גובה דמי השכירות. כיוון שלא עשה כן, לא קמה לו עילת תביעה לפינוי המושכר. זאת ועוד, נטען שהיה על התובע לשלוח לנתבע דרישה בכתב שבה יצוינו דמי השכירות שהוא דורש.

אשר לתשלום דמי השכירות עבור השנים שקדמו לשנת 2005 טען הנתבע שחלה לגביהם התיישנות.

לחילופין טען הנתבע למתן סעד מן הצדק.

השתלשלות העניינים בתיק

ביום 18.3.12 התקיים קדם משפט שבמהלכו הסכים התובע לבדוק את האפשרות שהנתבע ישלם את חובו והוא יוותר על תביעת הפינוי. התובע התבקש להכין לשם כך תחשיב של החוב.

תחשיב החוב של התובע הוגש ביום 24.4.12, ופורטו בו דמי השכירות לשנים 1997 עד 2012, שנערכו לטענתו בהתאם לשיעורי העלאת דמי השכירות בבתי עסק מוגנים שקבע משרד השיכון (לפי החישוב שערך התובע סך כל החוב של הנתבע בגין דמי השכירות עומד על סך של 228,355 ₪ ).

בתשובתו לתחשיב החוב טען הנתבע שהתובע ביסס את תחשיבו על תשלום חודשי של 800 ₪ בעוד שדמי השכירות השנתיים לשנת 1996 עמדו על כ- 1,980 ₪ בלבד. עוד טען הנתבע שהתובע לא דרש מעולם דמי שכירות ולפי הפסיקה הוא זכאי לקבל דמי שכירות רק מיום שיביע רצונו לקבלם. הנתבע הוסיף וטען שעל התקופה שקדמה לינואר 2005 חלה התיישנות. הנתבע פירט שהוא הסכים לשלם לתובע סך של 14,695 ₪ עבור כל השנים משנת 2005 ועד חלק משנת 2012 לאחר ניכוי מס במקור בשיעור של 35%. הנתבע צירף תחשיב חוב שבהתאם לו יתרת דמי השכירות משנת 2005 עד 2012 היא 1,112 ₪.

בתגובה לתשובת הנתבע טען התובע שלאחר שרכש את המבנה סירב הנתבע לחתום עמו על חוזה חדש. עוד טען שהנתבע קבע את סכום דמי השכירות ובשל כך היו ביניהם מחלוקות במשך השנים. התובע עתר למנות שמאי שיקבע את גובה הסכום החודשי שעל הנתבע לשלם.

הנתבע התנגד למינוי שמאי כיון שהוא דייר מוגן ששילם דמי מפתח ולפי סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר חלים עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים. לטענת הנתבע, עד לשנת 1996 גבה ממנו התובע את דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות ועל פי ההעלאות, והחל משנת 1997 סירב לקבל מהנתבע את דמי השכירות שנשלחו אליו.