עניינו של תיק זה הוא בבקשת [פלונית] להתירה להינשא ל[אלמוני] .
בבקשה זו כבר ניתנו שני פסקי דין: בית הדין האזורי בפתח תקווה פסק (ביום י' חשוון תשע"א, 18/10/10) לאסור על פלונית ואלמוני להינשא זה לזה. כבוד בית הדין הגדול אישר (ביום כ"א בסיון תשע"א, 23/6/11) את פסק הדין של בית הדין האזורי ודחה את ערעורה של המבקשת. המבקשת עתרה לבג"ץ וקבלה בעתירה על ליקויים שנפלו לדבריה בסדרי הדין של בית הדין האזורי (בג"ץ 8910/11). בדיון בבג"ץ קיבלו הצדדים את המלצת השופטים להעביר את התיק להרכב אחר של בית דין אזורי, שידון בתיק מחדש ויוציא פסק דין.
התיק הועבר להרכב זה, ונתקיימו בו שני דיונים: הדיון הראשון התקיים ביום כ"ו בחשוון תשע"ד (30/10/13), ולצורך דיון ההוכחות הראשי יוחד יום דיונים שלם – י"ב באדר א' (12/2/14). בדיון זה שמענו בקשב רב את טענות הצדדים: את המבקשת, את הבעל לשעבר (להלן: "המשיב") ואת הנטען [אלמוני] (להלן: "הנטען" או "המבקש"). נשמעו גם עדויות של חוקרים פרטיים שהציגו סרטונים בדבר קשריה האישיים של המבקשת עם הנטען. דיוני ההוכחות נערכו בהתאם לתקנות הדיון, בנוכחות כל הצדדים, ולבאי כוחם המלומדים של הצדדים ניתנה אפשרות לחקור את בעלי הדין ואת העדים באריכות. שעות דיונים ארוכות הוקדשו לתיק זה (די לציין שפרוטוקול הדיון מונה 44 עמודים), וסדר הדין נעשה בלא דופי. באי כוחם של הצדדים הגישו את סיכומיהם הסופיים בתיק.
סקירה כללית
המבקשת והמשיב התגרשו בשנת 2009, ולהם ארבעה ילדים משותפים. המבקשת הסכימה אז, בלי להודות, כי אם היא תרצה בעתיד להינשא ל[אלמוני] , הנטען, הדבר יצריך בירור בפני בית הדין, וכך גם נכתב במעשה בית הדין לאחר סידור הגט.
זמן קצר לאחר סידור הגט הגישו המבקשת והמבקש בקשה להתיר להם להינשא זה לזה. בית הדין בפתח תקווה קיים דיון הוכחות בנושא ודחה את בקשתם. בפסק הדין נקבע שהם אסורים להינשא זה לזה מאחר שהיה ביניהם קשר עמוק שכלל מספר מעשי כיעור ולכן יש לדון את המבקשת כדין אשת איש שאסורה על הנטען כמבואר בשו"ע אבהע"ז סימן י"א. בפסק דין זה גם הוקיעו הדיינים את התנהלותם של המבקשת והנטען על ניסיונותיהם להתחמק מלהשיב לשאלות שהופנו אליהם וכתבו שיש לראות בכך חשש לדין מרומה – כמבואר בשו"ע חו"מ סימן טו – דבר המחזק את החשד למעשי הכיעור שנחשדו בהם.
המבקשים הגישו ערעור לבית הדין הגדול וערעורם נדחה. בית הדין הגדול קבע פה אחד כי פסיקת בית הדין האזורי מנומקת הלכתית ונכונה עובדתית בשל הראיות על מעשי הכיעור שהיו בין המבקשת והנטען והותיר על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי שאסר אותם להינשא זה לזה. בעתירתה לבג"ץ קבלה המבקשת על סדרי הדין בבית הדין האזורי – על כי לא ניתן לבא כוחה לחקור את החוקרים הפרטיים – וכאמור, בהמלצת בג"ץ ובהסכמת הצדדים הועבר התיק אלינו.
טענות וראיות הצדדים
לדברי המשיב חיי הנישואין שלו עם המבקשת נהרסו בשל מערכת יחסים קרובה שהיא ניהלה עם [אלמוני] (ובלשון ההלכה: "הנטען"). לדברי המשיב, היא הרבתה להיפגש עם הנטען; ניהלה עמו התכתבות פורה מאוד שכללה שליחת מסרונים רבים (כ־1500 בחודש אחד!) גם בשעות הקטנות של הלילה; התייחדה עמו במקומות חשוכים, וגם אירחה אותו בביתה במהלך שבת שלמה (הילדים שהו באותה שבת בביתו של המשיב שהיה כבר פרוד מהמבקשת). מערכת הנישואין עלתה על שרטון, והמבקשת יזמה את הגירושין למרות רצונו של המשיב לפנות לגישור ולכונן שלום בית. לדבריו, במהלך תקופת הגישור התאמתו אצלו חשדותיו בדבר רומן ויחסי קרבה חריגים שמנהלת אשתו עם הנטען. לאחר שחוקרים פרטיים שהוא שכר הציגו לו הוכחות על קשריה עם הנטען החליט המשיב להתגרש מהמבקשת.
מסכת הראיות על מעשי הכיעור של המבקשת והנטען כוללת כמה עובדות ואירועים: הוצגה כמות חריגה מאוד של התכתבות באמצעות מסרונים (כמו מאות מסרונים רק בחודש מרץ 2009), כשחלק מהם (כ־50) נערכו בשעות לא שגרתיות כמו בשתיים ובארבע לפנות בוקר. תדפיסי פירוט השיחות הומצאו לתיק, והמשיבה והנטען נחקרו עליהם. לדברי המשיבה, באותה תקופה היא הייתה שרויה במצוקה נפשית בגלל משבר הנישואין והליכי הגירושין, והנטען, [אלמוני], היה לה למשענת והיא ניהלה אתו שיחות נפש והתכתבויות רבות. עם זאת היא מדגישה שמדובר בקשר של ידידות בלבד, ומעולם לא היה ביניהם יחסי אישות קודם גירושיה מהמשיב. אשר למסרונים הרבים, הנטען נחקר עליהם ועל השעות המאוחרות בלילה שהן נשלחו. הוא התפתל בתשובתו והתקשה לתת לנו הסבר מניח את הדעת (ראו פרוטוקול מיום י"ב אדר א' תשע"ד (12/2/14) שורות 442–460. להלן: "פרוטוקול ב'").
חוקרים פרטיים שהביא המשיב תיעדו שני אירועים והעידו עליהם בדיון: ביום 25/6/09 בערב, לאחר בילוי משותף של צפייה בהצגה בתיאטרון ברמת גן, נצפו המבקשת והמבקש נוסעים יחד ברכבו של המבקש בכיוון ביתה של המבקשת ובמהלך הנסיעה הם עשו חניית ביניים בחניון הסמוך לפארק נחשונים. הם חנו במקום חשוך ומבודד, יצאו מהרכב ונכנסו למושב האחורי שלו, וכפי הנראה נשכבו עליו – מאחר שראשיהם לא נראו מבעד לשמשה האחורית. לאחר מכן נראה הרכב מתנדנד מצד אל צד באופן בולט. החוקרים הסריטו את מהלך הנסיעה, למעט מה שאירע בחניון שלא הוסרט, אך החוקרים העידו על כך בדיון ההוכחות. לדבריהם בגלל שיקול מקצועי (שלמפרע התברר כמוטעה) הם לא הספיקו לתעד זאת. הם סברו שהאירוע יארך זמן רב יותר ("עדיף לצלם כשהצדדים שקועים כבר עמוק בעצמם"), ולכן הם לא הספיקו להתארגן כראוי. החוקרים העידו כי עוד קודם לכן במהלך הנסיעה של המבקשים עד להגעתם לפארק נחשונים, הם התגפפו והתנשקו, כפי שניתן לראות זאת בהסרטת אותה נסיעה.
לטענת המבקשת והנטען לא היו ביניהם יחסי אישות עד לגירושיה מהמשיב, מעולם הם לא התנשקו פה אל פה, אך "יכול להיות שהייתה נשיקת פרידה" (פרו' שורה 645) או "חיבוק ידידותי" (שם 630). הם גם מכחישים את עדות החוקרים שכביכול הם התגפפו התנשקו באותה נסיעה.
בדיון ההוכחות הוצגה לפנינו הסרטת המעקב שתיעדה את נסיעת המבקשים לפארק נחשונים. נעיר כעת כי מצפייה מדוקדקת בהסרטה התקשינו לראות דברים חריגים כמו התגפפויות או התנשקויות בנסיעה עצמה כנטען. לכל היותר אפשר אולי לזהות את המבקש מניח את ידו על המושב או על כתפה של המבקשת לפרק זמן קצר, אך לא היה אפשר לזהות בבירור מעבר לכך.
אשר לאירוע בחניון הסמוך לפארק נחשונים, כאן הדבר בעייתי יותר. לדברי המבקשת הם נסעו לאותו חניון כדי לקיים עם המבקש שיחת נפש אישית ושקטה; הסיבה שבגללה היא עברה למושב האחורי הייתה מפני שנשפך עליה ועל מקום המושב שלה ממשקה ה'קולה' מבקבוק שהיה בידה (פרוטוקול ב' שורה 536). המבקש אישר בחקירתו כי נשפך אז על המבקשת קולה וכדי להמשיך בשיחה הם עברו לשבת במושב האחורי, אך הוא לא זכר אם בנסיעה שלאחר מכן היא חזרה לשבת במושב הקדמי (שם, שורה 506).
באי כוחם של המשיב מצביעים על כמה תמיהות וסתירות בגרסה זו: בדיון הראשון שנערך לפני בית הדין בפתח תקווה (ו' חשוון תשע"א (14/10/10), להלן: "פרוטוקול א'") בחקירתה הראשית לשאלת בית הדין: "היית בצומת נחשונים"? היא השיבה: "לא שכבתי אתו". ושוב בית הדין שואל: "היית בנחשונים? תעני ישר! והיא משיבה: "אני לא זוכרת אם הייתי שם" (שורות 25–28); "לא זוכרת, פעם היה יום כיף מהעבודה בנחשונים" (שם 33). יש לציין כי גם לאחר עדות החוקר הפרטי על האירוע (שם שורה 273 ואילך) בחניון נחשונים, עימת אותה בית הדין ושאל את המבקשים שנית אם הם היו בפארק נחשונים, ושוב השיבה המבקשת "לא זוכרת אירוע כזה" (שם, 332), במענה לשאלה אם היא והמבקש עברו למושב האחורי היא השיבה: "לא הייתה סיבה שנעבור למושב האחורי" (שורה 335 ואילך). גם המבקש לא זכר את האירוע בפארק נחשונים: "לא זוכר, אתם שואלים על פרטים לפני הרבה זמן" (שם). נציין כי הדיון בבית הדין בפתח תקווה נערך יותר משנה לאחר אותו אירוע (שתועד ביום 25/6/09).
בדיון נוסף שנערך בבית הדין בפתח תקווה ארבעה ימים לאחר מכן (ביום י' בחשון תשע"א, 18/10/10) השיבו המבקשים שנית כי הם לא זוכרים את אותו אירוע (פרוטוקול הדיון עמוד 1 ועמוד 5).
עם זאת, בדיון שנערך לפנינו (12/2/14) המבקשים זכרו היטב את אותו אירוע וידעו להשיב עליו בפרוטרוט (כולל סוג השתייה שנשפך על המבקשת) למרות שכבר חלפו מאז יותר מארבע שנים! ביישוב פליאה זו הצטדקה המבקשת והסבירה כי הדיון שנערך בשעתו בבית הדין בפתח תקווה היה סוער ואופיין בהפרעות רבות ומשום שהיא הייתה אז במתח רב לכן נשכח ממנה האירוע המדובר (פרו' ב' עמ' 157 ואילך). יש לציין כי בבית הדין בפתח תקווה נערכו שני דיונים, ובשניהם הצהירו המבקשים כי הם אינם זוכרים את האירוע בנחשונים, כך שהצטדקות זו מתייחסת אפוא לשני הדיונים.
לטענת באי כוחם של המשיב מדובר כאן בגרסה מתואמת ושקרית של המבקשים ובניסיון שקוף לחפות על מעשה הכיעור שלהם באותו חניון חשוך.