פסק דין
התובעת עוסקת בענף ההשמה. הנתבעת 1 (להלן –"הנתבעת") מפעילה רשת קמעונאית. הנתבע 2 (להלן –"הנתבע") הוא מנהלה הכללי של הנתבעת. התובעת סיפקה לנתבעת שירותים (קיימת מחלוקת בשאלה האם מדובר ב"שירותי השמה" או ב"שירותי העסקה"). אין מחלוקת שהנתבעת חבה לתובעת סך של 28,175 ₪, כאמור בסעיף 20.1 לכתב התביעה. הנתבעת טוענת לזכות קיזוז, בשיעור מלוא הסך האמור. בתביעה מבוקש לפסוק סך נוסף של 4,000 ₪, בגין הוצאות אשר על פי הנטען נגרמו לתובעת. אשר לתביעה כנגד הנתבע – בדיון הודיע ב"כ התובעת שישנה הסכמה למחיקת התביעה כנגד הנתבע.
טענת הנתבעת הינה טענת "הודאה והדחה", כאשר המשמעות הינה שעל הנתבעת להוכיח מהי הסיבה בגינה אין לחייבה בתשלום הסכום הנתבע. הנתבעת טענה כאמור שעומדת לה זכות קיזוז. טענת הקיזוז מבוססת על מסכת עובדתית נטענת כדלקמן: אדם שהועסק באחד מסניפי הנתבעת, אשר הקשר בינו לנתבעת נוצר על-ידי התובעת (להלן – "העובד"), הגיש תביעה כנגד הנתבעת והתובעת. העובד טוען שהוא זכאי לפיצויים הן מהתובעת והן מהנתבעת. התובעת והנתבעת, כל אחת מהן, הגישו כתב הגנה. שתיהן טוענות שדין התביעה להידחות. בין התובעת לנתבעת מחלוקת בשאלה מיהי מעבידתו של העובד.
הנתבעת טוענת, כי בנסיבות העניין היה על התובעת להודיע שהיא "... לוקחת אחריות מלאה על דרישותיו הכספיות של רזיאל (העובד – י.נ.) ..." [סעיף 19 לכתב ההגנה]. הנתבעת מוסיפה וטוענת כדלקמן: "לנוכח התכחשותה של התובעת מחובתה החוזית, הודיעה הנתבעת 1 לתובעת כי היא נאלצת, לקזז את הנזקים שנגרמו וייגרמו לה כתוצאה מדרישתו ו/או תביעתו של רזיאל, לרבות ההוצאות המשפטיות שהיא נאלצת לשאת בהן כתוצאה מהתכחשותה של התובעת מחובתה החוזית (להלן: "הודעת הקיזוז")" [סעיף 22 לכתב ההגנה]. הנתבעת טענה שהיא "... נאלצה לשאת בהוצאות רבות, לרבות, הצורך בשכירת שירותי משרד עורכי דין שייצגה בתביעה והצורך להשקיע משאבים ניהוליים בתביעה ...." [סעיף 28 לכתב ההגנה].
התובעת טוענת שלא הונחה תשתית עובדתית לביסוס טענת קיזוז.
בישיבת ההוכחות העידו הגב' אבינע פדידה, מנכ"לית התובעת, והגב' ענת אליאני, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת. העובד, עובד הנתבעת שהיה ממונה על עבודת העובד אצל הנתבעת והנתבע לא העידו בהליך.
בהתאם לעמדת הנתבעת – אשר טוענת לקיומה של זכות קיזוז – אין מקום להכריע בהליך הנוכחי בשאלה מיהי מעבידתו של העובד – אף לא הכרעה אגבית, בהתאם להוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (ראו סיכומי ב"כ הנתבעת). אין די בבחינה של מערכת ההסכמים, כאשר עד מרכזי מטעם הנתבעת – הממונה הישיר על עבודת העובד אצל הנתבעת – לא הגיש תצהיר ולא הוזמן על ידי הנתבעת למסור עדות בהליך זה. בנסיבות כאמור, לא ראיתי מקום ליתן התייחסות נוספת למערכת ההסכמית בין הצדדים. אין מקום להגיע למסקנה לפיה התובעת הפרה את הוראות ההסכמים בינה לנתבעת, מבלי שיובאו ראיות המתייחסות לאופן ההעסקה בפועל. אני יוצא מנקודת מוצא לפיה קיימת מניעה מלהעיד בהליך הנוכחי את העובד עצמו, אשר מנהל הליך משפטי כנגד הצדדים בהליך הנוכחי. עם זאת, עדות של הגורם שהיה ממונה ישיר על העבודה שביצע העובד בסניף הנתבעת לא הייתה מניעה מלהציג, כאשר הימנעות הנתבעת מלהציג את ראיותיה בסוגיה נזקפת לחובתה [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)].
גם אם היה מוכח, שהתובעת היא מעבידתו של הנתבע ושהיא הפרה הוראות חוזיות המתייחסות למערכת היחסים בין הצדדים, הרי שלנוכח עמדת הנתבעת לפיה העובד אינו זכאי לתשלום כלשהו (ב"כ הנתבעת אישר סיכומים כי התובעת "לא צריכה להודות בתביעה" (עמ' 27, ש' 21 – 22), כאשר התביעה שהגיש העובד טרם התבררה, הנתבעת לא חויבה לשלם לעובד תשלום כלשהו ולא נגרם לה נזק ברור ומוכח, לא היתה עילה להימנע מלשאת בתשלום החוב שנתבע. לא מצאתי בטיעוני הנתבעת כל הסבר – כל שכן הסבר סדור, משכנע ומהימן – כיצד היה על התובעת לנהוג ומה משמעות הדרישה לנטילת "אחריות מלאה", זאת כאשר התביעה כנגד הנתבעת הוגשה על ידי העובד, הנתבעת מחויבת הייתה להגיש כתב הגנה מטעמה, להתייצב לכל הדיונים, להביא את ראיותיה וכיו"ב. ב"כ הנתבעת אף אישר בשלב הסיכומים, כי היה בדעת הנתבעת להגיש כתב הגנה. האמירה לפיה "הניהול של הצוות הזה צריך היה להיערך על ידי התובעת. זו הייתה מערכת היחסים וזה המשמעות של לקיחת אחריות" (עמ' 28, ש' 1 – 2) הינה אמירה נעדרת משמעות. לא הוכח שהיה על התובעת לנהוג באופן שונה ולא הוכחה זכאות כלשהי לפיצוי או קיזוז, בשל האופן בו בחרה התובעת לנהל את ענייניה בתביעה שהגיש העובד כנגדה.
סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים") מורה כדלקמן:
"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".
אף לו הייתה הנתבעת מוכיחה שהתובעת פעלה בניגוד להתחייבויותיה באופן שהסב לנתבעת נזקים, נבחן להלן האם הונחה תשתית עובדתית ומשפטית המקימה עילת קיזוז.
דרישת הפירוט:
הלכה היא, כי טענת קיזוז יש להעלות כדרך בה נטענת תביעה. ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 518, 526 – 527 (28.7.1982), שם הודגש כדלקמן:
"שאלה אחרת היא, מהי הדרך בה יש לטעון טענת קיזוז בתצהיר. כבר נפסק פעמים רבות, כי נתבע, המבקש רשות להגן, צריך להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו: ע"א 18/66 וטענת קיזוז אינה יוצאת מכלל זה. כבר נאמר, שמי שמבקש רשות להתגונן בטענה שיש לו תביעה שכנגד (בהנחה שמדובר באותם מקרים נדירים שבהם תינתן רשות להגן על יסודה), חייב להעלות את תביעתו "בתביעה נגדית מסויימת וברורה, שנטענה בתצהירו של מבקש הרשות להתגונן כדרך שטוענים תביעה בפרשת-תביעה...": השופט ח' כהן בע"א 288/63 וכלל זה חל גם לגבי טענת קיזוז".
בענייננו, טענת הקיזוז נטענה באופן כללי ביותר, ללא פירוט הסכומים שמבוקש לקזז. לא צוין מהו הסכום הכולל שמבוקש לקזז ומהם רכיבי הסכום הכולל. למעשה, רק בעת שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת נטען מהו שיעור שכר הטרחה בו נשאה הנתבעת בגין ייצוגה בהליך המשפטי אותו יזם העובד (סך של 3,420 ₪ בלבד; הפירוט ניתן בתצהיר, ללא שהוא נטען בכתב ההגנה, כאשר הפירוט המשלים נעשה בניגוד להחלטה מפורשת שניתנה ביום 30.4.2014; ר' גם ההחלטה מיום 15.6.2014, עמ' 14; הנתון האמור והחשבונית (נספח 9 לתצהיר) לא מהווים חלק מראיות הנתבעת), לא נטען מהו שכר הטרחה אותו עשויה הנתבעת להידרש לשלם, לא הוצג הסכם שכר הטרחה בין הנתבעת ליועציה המשפטיים, לא נטען מהי העלות הכוללת של אותם "משאבים ניהוליים" [סעיף 28 לכתב ההגנה] שהנתבעת נאלצת לשאת בהם, לא נעשה ניסיון להוכחת אותם "משאבים ניהוליים", שהרי מנהל הנתבעת, הנתבע, כלל לא הגיש תצהיר התומך בטענות ההגנה, ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה. ההימנעות מליתן פירוט נזקפת לחובת הנתבעת. ההימנעות מהבאת ראיות נזקפת אף היא לחובתה [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)]. די בהיעדר הפירוט על מנת להביא לדחיית טענת הקיזוז.
הודעת קיזוז:
קיזוז כדין מבוצע "... בהודעה של צד אחד למשנהו" [סעיף 53(א) לחוק החוזים]. סעיף 60(א) לחוק החוזים מורה ש"הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין". מהעיון בכתב ההגנה [סעיף 3 לכתב ההגנה] מתקבל הרושם שהנתבעת מסרה לתובעת הודעת קיזוז מפורטת, מנומקת - בכתב. אלא שהודעה כאמור לא נערכה בכתב וממילא לא נשלחה לתובעת. גם אם אצא מנקודת מוצא לפיה – בנסיבות העניין – ניתן היה למסור לתובעת הודעת קיזוז בעל-פה, הרי שהנתבעת לא עשתה כן. בעדותה אישרה עדת ההגנה, הגב' אליאני, שהייתה עדה יחידה מטעם הנתבעת בהליך, כי הודעת קיזוז לא הועלתה בפני התובעת [הגב' אליאני העידה: "אני לא אמרתי לה שאני מקזזת, אני אמרתי לה שהסכום הזה מעוכב" (עמ' 21, ש' 18), לשאלה עד מתי, היא השיבה: "לא תחמתי זמנים" (עמ' 21, ש' 20) ולשאלה מתי היא אמרה לגב' פדידה שהסכום מעוכב, היא השיבה: "לא זוכרת. כנראה בשיחה שהפניתי אותה לעדי. אתה שואל אותי שאלות קשות מדי" (עמ' 22, ש' 5)]. לא הונחה תשתית עובדתית לפיה דין ודברים שהתנהל בין הגב' פדידה לגב' אליאני (או גורם אחר מטעם הנתבעת) עלה כדי "הבעת רצון לקיזוז ..." אשר "... הכוונה לקזז תעלה ממנה" [ע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 281 (1991)]. עדות הגב' פדידה הייתה מפורטת, עקבית ומפורטת ואני נותן בה אמון. ניסוח כתב התביעה (בו התייחסות לטענת "עיכוב" ולא לטענת "קיזוז") מעלה אף הוא שהנתבעת לא הודיעה לתובעת, לא במפורש ואף לא בדרך של התנהגות, על קיזוז חיוב כלשהו כנגד חוב כספי שלא היה שנוי במחלוקת. מעבר לאמור, לא שוכנעתי שתאגיד דוגמת הנתבעת (רשת קמעונאית המפעילה סניפים רבים ברחבי הארץ), בעלת שדרת ניהול מסודרת, הייתה מסתפקת במסירת הודעת קיזוז בדרך של התנהגות ולא בהודעה מפורשת ומנומקת בכתב.
בהתאם לדין, לעתים "... מעצם הגשת כתב-טענות נלמדת הכוונה להודיע על מימוש זכות הקיזוז" [שם, עמ' 281]. כאמור, כתב ההגנה אינו מפורט, כלל ועיקר, סכומים רלבנטיים לביסוס טענת קיזוז לא נטענו, ואין לראות בכתב ההגנה משום הודעת קיזוז.
ככל שנרמז שהודעה כאמור נמסרה כביכול על ידי מנהל הנתבעת, הנתבע, הרי שתצהיר עדות מטעמו לא הוגש, עובדה הנזקפת לחובת הנתבעת [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)].
אני קובע, כממצא עובדתי, שהודעת קיזוז לא נמסרה, על כל הכרוך והמשתמע מכך.