אינג' בר יהודה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון קרית אתא

החלטה

1.המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה על-פי עילות נזיקיות שונות. תמצית העובדות שנטענו בכתב התביעה והדרושה לענייננו הינה כדלקמן: ביום 23.1.2011 הגישה המשיבה למבקשת בקשה להיתר הריסה של מבנה שמצבו ירוד ונמצא בחלקה אשר את הזכויות בה רכשה המשיבה זמן קצר לפני כן. רק ביום 5.6.2012 החליטה המבקשת לאשר את הבקשה וביום 19.6.2012 הונפקה ההודעה על החלטה זו. לאחר מועד זה נהרס המבנה. התארכות הטיפול בבקשה להיתר ההריסה במשך למעלה משנה וארבעה חודשים הסבה למשיבה נזקים כבדים, שהעיקרי ביניהם הינו חיובה לשלם ארנונה בגין אותו מבנה עבור התקופה שבין מרץ 2011 לדצמבר 2011. בכתב התביעה נטען כי מחדלה של המבקשת בטיפול בבקשה להיתר הריסה ואי קבלת החלטה תוך פרק זמן קצר (של שבועות בודדים, ולמצער תוך שלושה חודשים) מהווים רשלנות, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, התנהלות שרירותית ובאופן בלתי סביר במידה קיצונית והפרת חובות אשר חלות על המבקשת כרשות מינהלית.

הבקשה לסילוק על הסף

2.המבקשת הגישה כתב הגנה ובמסגרתו ביקשה לסלק על הסף את התביעה מהטעמים הבאים:

(א)המבקשת טענה כי דין התביעה להידחות בגין העדר עילה מאחר וחיוב בתשלום חובה שמקורו בדין (ארנונה) אינו נזק בר פיצוי;

(ב)המבקשת טענה כי מקורו של החיוב בארנונה הינו בפסק דין חלוט, לאחר שנדחו טענות המשיבה כנגד חיוב זה. נטען כי התביעה הנוכחית נועדה לבטל את שנקבע בפסיקת ועדת הערר לענייני ארנונה (אשר דחתה את הערר על חיוב המשיבה לשאת בארנונה בגין החלקה לשנות המס 2010 ו-2011), והפך לחלוט לאחר שביום 3.4.2013 נדחה הערעור שהוגש עליו בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה; עוד נטען כי הקביעות בבית המשפט לעניינים מנהליים שמטו את הקרקע מטענת המשיבה כי היא הייתה זכאית לקבל היתר הריסה תוך שלושה חודשים;

(ג)המשיבה מושתקת מלטעון כנגד אי מתן היתר הריסה תוך שלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה להיתר זה מאחר והיא לא מיצתה את הדרך שנקבעה בסעיף 157 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) להגשת הבקשה לוועדת ערר;

(ד)אין בכתב התביעה תשתית עובדתית המקימה עילת תביעה.

תגובת המשיבה

3.המשיבה הגישה תשובתה לבקשה, ובה נטען כדלקמן:

(א) ייתכנו מצבים בהם קיום חובה שבדין על-ידי פלוני הינו נזק שנגרם לפלוני על-ידי אלמוני, ואין היגיון למנוע מפלוני להיפרע את נזקו;

(ב) בהליכים שנקטה המשיבה נגד מנהל הארנונה של עירית קריית אתא, ואשר המבקשת לא הייתה צד להם, לא נקבע מאומה לעניין תקינות התנהלותה של המבקשת, וכל שנקבע הוא כי יש לשלם ארנונה בגין המבנה כל עוד לא הוכח כי הוא בלתי ראוי לשימוש; לו הייתה המבקשת מתירה את הריסת המבנה במועד מוקדם (כפי שעשתה זאת לבסוף, במועד מאוחר) ממילא לא היה על המשיבה לשאת בתשלום הארנונה;

(ג) המבקשת מנועה מלטעון כי המשיבה מושתקת מהגשת התביעה עקב אי מיצוי ההליך שבסעיף 157 לחוק התכנון והבניה, מאחר ולאורך זמן היא יצרה כלפי המשיבה מצג לפיו הדיון בבקשה להיתר הריסה נמצא בעיצומו והחלטה תינתן בקרוב. לגוף הטענה - נטען כי הסעד המבוקש בתביעה הנוכחית אינו הסעד אותו הייתה יכולה המשיבה לקבל במידה והייתה מגישה בקשה לוועדת ערר, כאמור בסעיף 157 לחוק התכנון והבניה; אף לו הייתה מוגשת על-ידי המשיבה בקשה לוועדת הערר, עדיין הייתה זכאית לפיצוי מהמבקשת בגין נזקיה; תכלית סעיף 157 הינה למנוע הגשת תביעה נגד החלטת המבקשת בבקשה להיתר הריסה, ולא לחסום הגשת תביעה נזיקית;

(ד)העובדות שפורטו בכתב התביעה וממצאי חוות הדעת מצמיחים עילת תביעה, אשר במידה ותוכח, תזכה את המשיבה בקבלת הסעדים שנתבעו.

4.המבקשת לא מימשה את זכותה (על-פי החלטתי מיום 9.12.2013) להגשת תשובה לתשובת המשיבה.

ההלכה לגבי סילוק על הסף

5. על מנת להכריע בבקשה למחוק על-הסף את התביעה נגד המבקשת יש לבחון האם המסכת העובדתית שתוארה בכתב התביעה מצמיחה את העילות הנטענות, ומכאן את הסעדים המבוקשים. המבחן לקיומה של עילת תביעה על-פי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה רשאי בית משפט לצוות על מחיקת כתב תביעה אם אין הכתב מראה עילת תביעה, הוא - האם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על-ידו (וראו, לענין זה, ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נגד מזרח שירות לביטוח פ"ד ה 1585, 1591 (1951); רע"א 9801/05 עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נגד לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2006)), אולם "יחד עם זאת, הכרעה בגורל התביעה בטרם נשמעו ראיות וטיעונים לגופן של עילות התביעה מהווה אמצעי קיצוני, שיש בו כדי להגביל את נגישותם של תובעים לערכאות" (פיסקה 24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 7547/99 מכבי שירות בריאות נגד דובק בע"מ (פורסם בנבו, 13.7.2011); וראו גם ע"א 2582/09 גנאים נ' בית חולים רמב"ם, פסקה 12 לפסק דינו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 8.8.2010)).

חיוב בדין כנזק בר פיצוי

6.המבקשת טענה כי נזק עקב תשלום חובה שמקורו בדין אינו בר-פיצוי. ניתן לחשוב על דוגמאות רבות בהן פלוני, כתוצאה ממחדלו של אלמוני, נאלץ לשאת בתשלום לרשות, שמקורו בחיוב שבדין. האמנם תישלל מפלוני הזכות להיפרע את נזקו? אודה כי לא ירדתי לסוף דעתה של המבקשת, מה עוד שהיא לא תמכה אותה ביתדות של חוק, פסיקה או היגיון.

השתק מכוח פסק דין חלוט