א.
כללי
בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בי-דין.
ב.
על העובדות הטענות וההליכים
המבקשת 1 (להלן:
"המבקשת") ניהלה חשבון בנק בסניף המשיבה. המבקשים 2 ו- 3 הינם בעלי המניות היחידים במבקשת ויחד עם המבקש 4, ממלאים תפקידים בניהולה וערבו לחובותיה כלפי המשיבה. כנגד המבקשים והנתבעת 5 (להלן:
"הנתבעת") הוגשה תובענה כספית על סך של 679,073 ש"ח, בגין עשיית עושר ולא במשפט ובשל פרעון חוב של המבקשת לנתבעת על ידי המשיבה. על פי הנטען, בעקבות כריתתם של חוזים בין המבקשת לנתבעת, (להלן:
"ההסכמים"), התבקשה המשיבה על ידי המבקשת להמציא לידי הנתבעת ערבויות בנקאיות אוטונומיות (להלן:
"הערבויות"), להבטחת תשלום חוב של המבקשת לנתבעת, על פי ההסכמים.
לימים, פנתה הנתבעת למשיבה בבקשה להארכת תוקפן של הערבויות ובהמשך, ביקשה את מימושן, שלאחריה פרעה המשיבה את הערבויות וחייבה את חשבונה של המבקשת בסכום הערבויות ופעלה לגביית יתרת החובה שנוצרה בחשבונה. במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בבית המשפט השלום בתל אביב, בת.א. (ת"א) 68641/96, בין המבקשת למשיבה, נטען כי המשיבה פעלה שלא כדין בשעה שפרעה את הערבויות לנתבעת והפרה את חובת הנאמנות כלפיה. בפסק הדין שניתן שם (להלן:
"פסק הדין הראשון"), נקבע, כממצא עובדתי, שהמבקשת לא נתנה את הסכמתה להארכת הערבויות ולפיכך
"...הארכת תוקפן של הערבויות, ללא קבלת הסכמתם של התובעים (המבקשים - מ.ב.)
, מהווה הפרה של החובה לנהוג בתום לב והפרה של חובת הנאמנות מצד הנתבע (המשיבה - מ.ב.)
כלפי התובעים" (עמ' 7, ש' 28-27). בית המשפט שם הוסיף וקבע, כי התנהגות המשיבה גובלת בהתרשלות לנוכח מימוש הערבויות, שתוקפם הוארך ללא הסכמת המבקשת וחייב את המשיבה לשלם למבקשת את סכום הערבויות ובסך של 390,791 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ערעור המשיבה על פסק הדין נדחה (ע"א (ת"א)
1523/01).
לטענת המשיבה התנהלו הליכים משפטיים אחרים, בין המבקשת לבין הנתבעת (ת.א. (ת"א) 112529/97), שעל פיהם נקבע כי המבקשת חייבת כספים לנתבעת, מכוח ההסכמים שבגינם ניתנו הערבויות ובסך של מליון ש"ח (להלן:
"החוב"). מכאן, כך נטען, בשעה שמימשה המשיבה את הערבויות, פרעה מקצת מהחוב של המבקשת כלפי הנתבעת, אשר דבר קיומו הוכח בבית המשפט (הגם שפסק הדין שם טרם הפך לחלוט). בנסיבות אלו הוגשה התובענה דנא, בגין עשיית עושר ולא במשפט ומכוח הקבוע בס' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן:
"החוק"), שלפיו
"...מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן בפרעון החוב". לטענת המשיבה, אין ולא היתה למבקשת כל סיבה להתנגד לפרעון מקצת החוב, בשעה שהחוב לנתבעת היה מגובש כולו. המשיבה הדגישה כי הגם שעל פי פסק הדין הראשון נקבע כי בהתנהלות המשיבה נפל פגם לעניין מימוש הערבויות, אשר כלל לא היו בתוקף עובר למימושן, אין בכך כדי לשלול את זכותה כיום לשוב ולדרוש את השבת הכספים ששולמו מכוחן, לפרעון מקצת החוב לנתבעת ואף אם התרשלה, אין בכך כדי למנוע את קבלתם. בעניינם של הנתבעים
4-2 נטען, כי לנוכח מימוש הערבויות ופרעון מקצת החוב של המבקשת ולמען עשיית הצדק, אין לאפשר להם, כבעלי מניותה, להנות מעשיית העושר שעשתה המבקשת ויש לחייבם. לעניין סכום התביעה נטען כי בשל מימוש הערבויות נוצרה בחשבון המבקשת יתרת חובה בסך של 185,600 ש"ח ואשר כתוצאה ממימוש הבטוחות שהמציאה המבקשת למשיבה לטובת מתן הערבויות וההליכים שננקטו בעניינם, הגיע חובה של המבקשת כלפי המשיבה, נכון ליום 6/6/05, לסכום התביעה. לחילופין, הוגשה התובענה גם כנגד הנתבעת, ככל שיקבע כי לא התגבש החוב שפרעה המשיבה לנתבעת ובסך של 390,791 ש"ח, הוא סכום הערבויות (פסקי הדין הרלוונטים ונספחים נוספים צורפו לכתב התביעה).
לאחר הגשת התובענה הוגשה בקשת המבקשים לדחיית התובענה
על הסף, מחמת מעשה בי-דין ולצידה, התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, עד למתן החלטה בבקשה. על פי הנטען בבקשה, הקים פסק הדין הראשון מחסום כנגד כל תובענה עתידית באותו עניין ובגין אותה פלוגתא שהוכרעה שם ובענייננו, כך נטען, קבע בית המשפט השלום בתל אביב, בגדרו של פסק הדין הראשון, כי הערבויות לא היו בתוקף בעת שהתיימרה המשיבה לממשם והכרעה זו, שהפכה לחלוטה, מקימה מעשה בי-דין בין הצדדים. המבקשים טענו בבקשה כי הפלוגתא היחידה שהיתה במחלוקת בין הצדדים והוכרעה בפסק הדין הראשון היא אותה פלוגתא שהועלתה כיום על ידי המשיבה, בגדרו של כתב התביעה ובשאלה, האם הערבויות היו בתוקף, עובר למימושם והעברת הכספים על פיהם לנתבעת. לפיכך, כך נטען, אין מקום להכיר בטענות המשיבה כיום שמבקשת להתלות על טיעונים משפטיים חדשים, מכוח החוק ואין לקבל את טענתה, שעניינה של התובענה בהעלאת טענה עובדתית ומשפטית חדשה, בקשר למחלוקת שבין המבקשת לנתבעת, שעל פיה נקבע כי המבקשת חייבת כספים לנתבעת, בשעה שמחלוקת זו טרם הוכרעה בפסק דין חלוט. בתגובת המשיבה לבקשה נטען, כי אין בפסק הדין הראשון כדי להקים מחסום דיוני המונע מהמשיבה להגיש את התובענה, שכן אין לראות בממצאים שנקבעו בגדרו, פלוגתא פסוקה, בשים לב להעדר זהות בין הפלוגתא שם לזו שנטענה בכתב התביעה, מקום בו הפלוגתא שהוכרעה בהתדיינות קודמת, עניינה בשאלת תוקפן של הערבויות, עובר למימושן ואילו כעת הפלוגתא העומדת לדיון, עניינה בשאלה, האם המבקשת חבה חוב לנתבעת והאם בשעה שפרעה המשיבה מקצת מהחוב, זכאית להשבת הסכומים ששולמו וכקבוע בס' 4 לחוק. המשיבה הדגישה בתגובתה כי אין חולק כי פסק הדין הראשון לא קבע כל קביעה משפטית או עובדתית, בעניין קיומו של החוב לנתבעת ומשכך ובשים לב לטיבה של הבקשה, שעניינה דחיית התובענה על הסף ובהיותו סעד דרסטי, ביקשה לדחות את הבקשה. בדיון שנערך ביום 10/5/06 חזרו הצדדים על טענותיהם וביקשו להשלים בכתב את טיעוניהם ומשאלו הוגשו, הובאה הבקשה בפני למתן החלטה.
להשלמת התמונה יצויין, כי בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים בבית משפט זה (ת.א. 3660/97), בגין אותו עניין הסכימה המשיבה למחיקת התובענה ועל יסוד הצהרת ב"כ המבקשים, במהלך הדיון שם, שלפיה לא תעלה טענת התיישנות או כל טענה אחרת כנגד המשיבה, בשל מחיקת התובענה וככל שתוגש תובענה נוספת באותו עניין. נסיבות מחיקת התובענה, שם והמשמעות המשפטית שיש לייחס להצהרת ב"כ המבקשים, בהליכים דנא, עומדות אף הן במחלוקת בין הצדדים ואולם, לנוכח תוצאת החלטתי בבקשה להלן, אינני נדרש להן, אם כי יאמר, לעניין זה, כי מקובלת עליי עמדת ב"כ המבקשים (ס' 8-7 להשלמת הטיעון), שלפיה, הגם שניתנה הסכמתו, כי לא תועלה טענה אחרת כנגד התובעת, בשל מחיקת התובענה, לא היה בהסכמתו שם, משום ויתור על כל טענה שניתן להעלותה כנגד התובענה החדשה ובכלל זה טענות דיוניות ונדמה כי הדברים ברורים ואין צורך להרחיב ולהידרש לפילפולים פרשניים נרחבים, כפי שהובאו בהשלמת הטיעון של המשיבה (ס' 20-1). ומכאן, לבקשה לגופה.
ג.
על הדין
לכלל מעשה בי-דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא.
"...שני הענפים מבטאים תפיסה שלפיה יש בכוחה של ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות באותו עניין"(ע"א 2035/03
לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ פ"ד נ"ח (6) 447, 452, פסקה 6) ודוק -
"...כוחו של המעשה השיפוטי כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שבנדון" או "בשאלה שנדונה" בפסק הדין" (ג' זלצמן:
"מעשה בית דין בהליך אזרחי" (להלן:
"זלצמן"), עמ' 5). טיבו של הכלל על שני ענפיו הוגדר בפסק הדין המנחה ושם נקבע, לעניין השתק עילה כי
"...מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" ולעניין השתק פלוגתא
"...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או במכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66
קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כ"ב (2), 561, עמ' 586).
לעניין השתק עילה, נקבע כי אין נפקא מינה אם בתובענה השניה מבקש התובע לתבוע אותו סעד או אם מעלה התובע פלוגתאות שנדונו בתובענה הראשונה או הוא מבקש להעמיד לדיון פלוגתא שלא הועלתה כלל בהתדיינות הקודמת או להעלות טענה משפטית חדשה. פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה משתיק את תביעתו ובלבד שמדובר באותה עילת תביעה (ראה ע"א 246/96 לעיל בעמ' 583, זלצמן, עמ' 30). המבחן שנקבע לעניין זה הוא "זהות העילות" והשאלה הרלוונטית היא האם עילת התביעה שהוכרעה זהה לזו החדשה, במובנה הרחב (ע"א 2035/03 לעיל, עמ' 453, פסקה 6). בהקשר זה יש לבחון האם "האינטרס המוגן" בשתי התביעות זהה ואת מידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת ביסוד שני ההליכים (ראה שם, רע"א 6830/00
אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח' פ"ד נ"ז, 691, בעמ' 708-706). יחד עם זאת, יודגש כי כלל השתק העילה חל רק מקום בו הוגשה תובענה נוספת ובגין אותה עילה ששימשה יסוד לפסק הדין בהליכים הראשונים בין אותם צדדים. לפיכך,
"...כלל השתק העילה אינו משמש "מחסום" לפני הנתבע שהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהם העובדתיים אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין" (זלצמן, עמ' 44). מכאן,
"...רק מי שהיה התובע בתביעה הראשונה יהא מושתק מכוחו של פסק הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינה לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן טענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות הגנה, או אם הן טענות חדשות שנמנע מלהעלותם כנתבע. בהעדר הוראה הכופה על הנתבע להגיש תביעה שכנגד, אין כל אמצעי דיוני אחר למנוע את התוצאה של כפל ההתדיינות באותו עניין או באותו נושא, כאשר בעלי הדין תופסים עמדות שונות בכל אחת מן ההתדיינויות". כך לעניין כלל השתק העילה ואולם, שונה הדבר לעניין כלל השתק הפלוגתא, שלגביו נקבע כי "...
אין נפקא מינה אם מבקש בעל הדין, לאחוז בנשק המניעות הדיונית כאמצעי להדיפת תביעתו של בעל הדין יריבו, או אם הוא התובע, הנסמך על טענת ההשתק כדי למנוע מיריבו, הנתבע, להעלות טענת הגנה כלשהי נגדו" (זלצמן עמ' 138). לפיכך, הכרעה שיפוטית שנעשתה באותה פלוגתא, אם יתמלאו לגביה תנאיו של כלל ההשתק, מחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות אחרת ביניהם. תנאי השתק הפלוגתא נקבעו כאמור בפסק הדין המנחה, בעניין קלוז'נר נ' שמעוני (ע"א , 246/66, לעיל) ועל פיו, קיימים ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של ההשתק. הראשון, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, השני, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא, במסגרת ההתדיינות הראשונה, השלישית, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, קרי: בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה והרביעי, שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (לפירוט התנאים והדיון בנסיבות תחולתם, ראה זלצמן, עמ' 137 ואילך). בענייננו, התנאי המחייב בירור וליבון, הינו התנאי הראשון ועל פיו, חייבת להתקיים זהות של ממש בין שתי הפלוגתאות ואין די בדמיון ביניהן, אפילו הן נשענות על מסכת נסיבתית דומה. לפיכך, נדרש בית המשפט
"...להקפיד בעת שהוא בא לבדוק שאכן באותה שאלה ממש מדובר ושעל כן יש למנוע מבעל הדין הבאתה בשנית לבירור שיפוטי". מכאן, כאשר מדובר בשאלה שונה
"...ואפילו יסודותיה דומים לאותה פלוגתא, אין למנוע את בעל הדין מלעוררה ומלהעמידה לבירור עובדתי ולהכרעה של בית משפט, זאת, גם אם היה בעל הדין יכול להביא פלוגתא זו במסגרת ההתדיינות הראשונה, אך מטעמים שעימו נמנע לעשות כן" (זלצמן עמ' 147) אם כן, השאלה הדורשת הכרעה בנסיבות כל מקרה ומקרה, היא כיצד ניתן לקבוע אם אכן מדובר באותה "שאלה של ממש". נדמה, כי לא ניתן להציב מראש כללים לבחינת "זהות הפלוגתא", אם כי ניתן להציע מספר גורמים העשויים לשמש עזר בידינו,
"...דוגמת קיומה של חפיפה מהותית בין הראיות או הטיעונים שמבקשים בעלי הדין להציג בתובענה השניה לבין אלה שהובאו בתובענה הראשונה, או החלתו של כלל משפטי זהה ביחס לראיות או לטיעון שמבקש בעל הדין להשמיע בתובענה השניה" (זלצמן, עמ' 149) יחד עם זאת, בסופו של דבר, תלויה שאלת הזהות במרכיביה החיוניים, העובדתיים והמשפטיים, של כל אחת מהפלוגתאות הנדרשות להשוואה ואלה עשויים להשתנות ממקרה למקרה.
ד.
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, נדמה כי לא יכול להיות חולק בדבר העדר קיומו של מעשה בי-דין מכוחו של כלל השתק העילה וזאת, לנוכח
"...חילופי עמדות בעלי הדין" (זלצמן, עמ' 44). בפסק הדין הראשון חוייבה המשיבה לשלם למבקשת את הסכומים שנקבעו בגדרו ואילו כעת, בתובענה דנא, תובעת המשיבה את המבקשים לשלם לה, סכומים ששילמה, על חשבון החוב. על פניו, אין מקום לדחיית התובענה מחמת השתק עילה, שכן רק מי שהיה תובע בתביעה הראשונה, יהיה מושתק מכוחו של פסק הדין שניתן בתביעה, הוא ולא אחר והדברים פשוטים.
בעניין השתק הפלוגתא, התנאי הדורש בחינה וליבון, עניינו בדבר זהות הפלוגתאות. גם כאן, נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר העדר זהות "של ממש".
הפלוגתא שהועמדה לדיון, בגדרו של פסק הדין הראשון, עניינה התנהגות המשיבה עובר למימוש הערבויות והעדר הסכמה מצד המבקשת, לתשלום מכוחו, בעוד שכאן,
עילת התביעה, עניינה תשלום (שאין חולק על נסיבותיו) מקצת מהחוב ותביעה להשבתו, מכוח ס' 4 לחוק. בחינת התובענה דנא מעלה כי לצורך הוכחת עילת התביעה, על התובעת להוכיח הן קיומו של חוב והן העדרה של סיבה סבירה להתנגדות המבקשת לפרעונו (בהעדר מחלוקת לעניין התשלום). יסודות אלו (או שמא יש להגיד פלוגתאות) לא נדונו בפסק הדין הראשון וממילא לא מושתקת המשיבה מלהעלותן כיום. אמת, בפסק הדין הראשון, קבע בית המשפט שם, כממצא עובדתי, שהארכת הערבויות נעשתה ללא הסכמת המבקשת ומימושן (והתשלום מכוחן) על ידי המשיבה, עולה כדי הפרת חובת הנאמנות, רשלנות וחוסר תום לב. המשיבה איננה חולקת על הפלוגתא שהוכרעה בפסק הדין הראשון, בעניין נסיבות מימוש הערבויות והפגם שנפל בהתנהלותה ואולם, יחד עם זאת, סבורה, כי עומדת לה הזכות להפרע מהמבקשים, על אף האמור, בשל תשלום כספי הערבויות (שנסיבות מימושן אינן שנויות, במחלוקת), המהוות פרעון מקצת מהחוב ובנסיבות, שלטענתה, לא היתה למבקשת "סיבה סבירה להתנגד" והכל, כקבוע בס' 4 לחוק. אכן נכון, לצורך ביסוס עילת התביעה, יהיה על המשיבה להוכיח את יסוד קיומו של החוב, כמו גם את יסוד העדר הסיבה הסבירה, שמן הסתם מניח בגדרו העדר הסכמה מצד המבקשת לתשלום (שאילו ניתנה הסכמתה לא היינו נזקקים כלל להוראות החוק). אמת, במהלך הדיון תהא רשאית המבקשת לסמוך על ההכרעה בפלוגתא שנדונה בגדרו של פסק הדין הראשון, לעניין נסיבות הארכת הערבויות ומימושן, שלא בהסכמתה, לצורך ביסוס טענתה, לעניין קיומה של "סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו" והמשיבה לא תהא רשאית לתקוף את הקביעה השיפוטית, בעניינה. אולם, אין לראות בהתנהגות המשיבה, כשלעצמה, תשתית ראייתית מספקת לביסוס הטענה, בדבר סיבה סבירה להתנגדותה של המבקשת ואין למנוע מהמשיבה להוכיח את טענתה, לעניין זה, על אף הפגם שנמצא בהתנהגותה. זאת ועוד, אין חולק כי על המשיבה יהיה להוכיח גם את יסוד קיומו של החוב, והעובדה שההליכים בעניינו טרם הסתיימו, עשויים לשמש ראיה לכאורה, לעניין העדר גיבושו ואולם, גם כאן, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לבסס את הטענה, בדבר העדרו של החוב, עובר למימוש הערבויות ויש ליתן למשיבה הזדמנות הוגנת להוכיח את טענתה, על אף האמור.
ב"כ המבקשת טוען בסיכומיו (ס' 24) כי אף אם מדובר בטענה משפטית או עובדתית חדשה, כללי מעשה בי-דין אינם מתירים את העלאתה (זלצמן, עמ' 137, 138) ולכך, בכל הכבוד הראוי, הנני מסכים, אולם במה דברים אמורים? מקום בו התמלאו בקשר לקביעה השיפוטית שנעשתה, בעניין אותה פלוגתא,
"...תנאיו של כלל ההשתק" (זלצמן, שם, עמ' 138) ואילו בענייננו, אין לומר כי התמלאו תנאי הכלל, בכל הנוגע לתנאי הראשון, קרי: שהפלוגתא שהוכרעה בפסק הדין הראשון
"...היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים" (זלצמן, עמ' 141) ולמצער, טרם הגיע העת לקבוע זאת (השלמת טיעוני המשיבה ס' 44-36). לא זו אף זו, אף אם המשיבה ידעה או יכולה היתה לדעת על דבר קיום החוב, לא היתה מוטלת עליה חובה להביאו במסגרת ההתדיינות הראשונה (כשם שחובה כזו קיימת בגדרו של כלל השתק העילה), היא איננה מנועה מלעשות כן כיום ואין באיזכורה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (סיכומי המבקשים ס' 31-25), כדי לשנות ובלבד שמדובר, כאמור בפלוגתא אחרת. אמת, ראוי היה למשיבה לטעון את טענותיה כיום, בגדרו של הדיון, נשוא פסק הדין הראשון ובכך היה נחסך זמן שיפוטי במשאבים בהתדיינות עתידית ואינני מקבל את טענות המשיבה, בעניין זה, בהשלמת טיעוניה (ס' 32-29), שכן ביחסים עם המבקשים ניתן היה לטעון את טענתה, כיום וזו איננה בבחינת טענת קיזוז ואולם,
"...אפילו ניתנה לבעל הדין הזדמנות מלאה והוגנת להתדיין בפלוגתא כשלהיא במסגרת ההליך הראשון, לא התקיימה זכותו לגבי הפלוגתא האחרת העולה במסגרת ההליך השני ואף ההכרעה שניתנה בהליך הראשון אינה יכולה למנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא שונה" (זלצמן, עמ' 143).
ה.
סוף דבר,