אין מניעה ששתי רשויות משפטיות שונות ידונו בהוצאת צו ירושה וצו קיום צוואה

א . המבקשים בתיק זה הינם היורשים על פי דין ועל פי החוק.

היורשים קיבלו סמכות ביה"ד להוצאת צו ירושה.

המנוחה כתבה צוואה ובה הורישה הכספים הנמצאים בחשבון בנק מסוים למוטבים שאינם קרובי משפחתה.

מוטבים אלו הגישו בקשה לרשם לעניני ירושה לקיום הצוואה והרשם קיבל בקשתם וקבע שהצוואה הינה בת תוקף.

סעיף 155 לחוק הירושה קובע כדלהלן:

"על אף האמור בסעיפים 66 א' ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האיש של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה וכו' אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

מקור נוסף לסמכות בית הדין לדון בהוצאת צו ירושה נובעת מסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שז"ל :

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על א"י 1947-1922, או בפקודת הירושה אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

הצדדים הנוגעים בדבר בצו קיום הצוואה הינם המוטבים שאינם יורשים על פי דין ועל פי חוק, אלא הזוכים על פי צוואה.

הצדדים הנוגעים בדבר בצו ירושה הינם היורשים על פי דין ועל פי חוק.

אין בעובדה שצד שלישי קיבל סמכות הרשם לדון בהוצאת צו קיום צואה בכדי לשלול מהיורשים החוקיים לקבוע לעצמם את הערכאה שהינם רוצים להתדיין בפניה.

אנשים רבים שומרי מצוות, פחות או יותר, מקפידים להגיש תביעתם להוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה דוקא בפני בית הדין. מפני שברצונם שחלוקת העזבון שתעשה על פי חוק, או על פי ההסכמות אליהם הגיעו היורשים, תעשה גם על פי דין תורה ולכן מגישים תביעתם לבית הדין כדי שבית הדין יעשה הקנינים הנצרכים (אם נצרכים) על פי דין וההסתלקויות הנצרכות (אם נצרכות) על פי חוק. וזכותו החוקית והיסודית של אדם היא לקבל צו ירושה או צו קיום צואה על פי אמונתו.

הזכות לדון בבקשה שהוגשה להוצאת צו ירושה, מטילה על בית הדין גם חובה לדון בבקשה זו.

משכך, מכיוון שהיורשים בחרו להגיש תביעתם בבית הדין, הסמכות לדיון בענין הירושה הינה של בית הדין.

בית הדין גם אינו יכול להמנע מלדון בבקשתם, ואין זה הגיוני שצד שלישי ימנע מהיורשים על פי דין לממש זכותם החוקית.

ב. והנה למש"כ שהוצאת צו ירושה והוצאת צו קיום צואה הינם שני ענינים שאינם קשורים זה בזה, שהרי יכול להיות שהזכאים על פי הירושה אינם בהכרח הזכאים על פי צואה, וכן הזכאים על פי צואה אינם בהכרח זכאים על פי ירושה, ולפי זה אף במקום שהמוטבים בצואה הינם היורשים על פי דין, אין זה מעלה או מוריד, שהרי מעצם העובדה שהמוטבים יכלו להיות מוטבים שונים, יש להוכיח שמדובר בשתי פעולות משפטיות שונות.

יש לציין שאף המחוקק קבע שהוצאת צווים אלו הינם פעולות משפטיות שונות, ולפיכך קבע המחוקק את צורת הצווים באופן שונה וכפי האמור בסעיף 66 לחוק הירושה שז"ל : הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין - על ידי צו ירושה, בירושה על פי צואה - על ידי צו קיום צואה, תוכנם של צווים אלו נקבע בסעיף 69 לחוק שז"ל :

"א. צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון.

ב. צו קיום צואה יצהיר שהצואה היא בת תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות."