אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אין לראות בנהג שלא ידע כי רישיונו נשלל כמי שנהג בזמן פסילה

אין לראות בנהג שלא ידע כי רישיונו נשלל כמי שנהג בזמן פסילה

תאריך פרסום : 21/06/2007 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
11924-05
20/06/2007
בפני השופט:
1. המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. א' גרוניס
3. ד' חשין


- נגד -
התובע:
שומרה חברה לביטוח בע"מ
עו"ד אלי לוי
הנתבע:
1. עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל
2. שרה ממו
3. מוריה ממו
4. רעיה ממו
5. אהרון ממו
6. נפתלי יפרח
7. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

עו"ד שניאור פונדמינסקי
עו"ד ליפא ליאור
פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

           ביום 24.7.2003 ארעה תאונת דרכים, שבה נהרגה ילדה כבת תשע שנים (להלן: המנוחה), שהמשיב 1 הוא עזבונה, ונפצעו המשיבות 4-2 (להלן יכונו המשיבים 5-1: המשיבים). נהג הרכב היה המשיב 6 (להלן: הנהג). בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 14.12.2004, פסק כי המערערת, שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח), נושאת באחריות לפצות את המשיבים 5-1 על נזקיהם. בהמשך לכך, ביום 29.11.2005, ניתן פסק-דין בעניין גובה הפיצויים. על החלטות אלה משיגים בעלי-הדין שבפנינו - חברת הביטוח מלינה על עצם הטלת האחריות ושני הצדדים גם יחד קובלים על גובה הפיצויים.

האחריות

           חברת הביטוח כפרה באחריותה בשל העובדה שרישיון הנהיגה של הנהג נשלל על-ידי בית המשפט לתעבורה כשלושה שבועות לפני התאונה. בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתה של חברת הביטוח בעניין זה, בקבעו כי הנהג לא היה מודע לפסילת רישיונו. התברר, כי הנהג לא התייצב לדיון בבית המשפט לתעבורה (אף שהוזמן אליו כדין); גזר-הדין ניתן שלא בפניו, ולא נמסרה לו הודעה בדבר העונש שהושת עליו. בית המשפט המחוזי פסק כי בכגון דא אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" - נדרשת הודעה-ממש למשולל הרישיון, והדברים עולים גם מהוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, הקובעת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ודוברת ב"מי שהודע לו שנפסל...". בית המשפט קיבל את גרסתו של הנהג כי הוא לא ידע על דבר שלילת הרישיון, וכי הוא השתמש ברכב ברשות הוריו - הבעלים. כמו-כן ציין בית המשפט כי רישיונו של הנהג לא נשלל מנהלית במועד התאונה, ובכך יש כדי ללמד "כי השלילה לא הייתה מן הסתם רשומה במאגר הממוחשב, שכן אחרת היו שוללים את רישיונו מנהלית מיידית, ולבטח היו אומרים לו שהוא נהג בעת שלילה". בנסיבות אלה, כך נפסק, מתקיימת חובתה של חברת הביטוח (ולא של קרנית) לפצות את נפגעי-התאונה, המשיבים.

           עיינו בטענות הצדדים בשאלת עצם החבות ולא ראינו להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי.

           המחלוקת, כאמור, מתמקדת בשאלה אם בענייננו נשללת אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהמשיב 6 נהג ברכב בזמן פסילה (קרי: ללא רישיון - ראו סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). בית המשפט המחוזי קבע - וזו קביעה עובדתית - שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו. לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג - אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך, למשל, נפסק כי "לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן 'הודעה' העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל" (רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992)). הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה. בפרשה אחרת הובהר, כי:

קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודייה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נשוא הידיעה באוזני הנאשם; אולם, יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מיכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע (רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים, פ"ד מו(3) 771 (1992)).

           בית המשפט הוסיף וקבע, שם, כי "כדי שפלוני ידע על פסק דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט או, אם נעדר מן הדיון, על ידי המצאת פסק הדין, שהרי בית המשפט רשאי להסיק כי פלוני מודע לתוכנה של הודעה בכתב שנמסרה לו". בית המשפט הבהיר כי "הודעה", לצורך סעיף 67 לפקודת התעבורה, איננה חייבת להיעשות בדרך של השמעת הדברים בעל-פה באוזנו של הנהג, אלא היא יכולה להיעשות גם באמצעות המצאה כדין של הודעה כתובה. "המצאה כדין של מסמך" - הוטעם - "יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך".

           הנה כי-כן, הדין הפלילי מחייב שייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב - לאסורה. "השילוב שבין סעיפים 42(א) ו- 67 לפקודה מלמד" - כך נפסק בפרשה מן העת האחרונה - "את אלה: ראשית, תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום שנפסל בפניו על ידי בית המשפט, או מיום שדבר הפסילה שניתנה בהיעדרו, הודע לו..." (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.10.2005); ההדגשה הוספה). כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו. לדעה זו שותף גם פרופ' אנגלרד, אשר אימץ את פסיקת הערכאות הדיוניות בסוגיה וקבע כי "פסילת רשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה... פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה על עוד לא הודעה לנוהג" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005) והאסמכתאות שם).

           במקרה דנן הנהג נשפט בהיעדרו. הודעה בעל-פה על דבר הפסילה לא נמסרה לו, וגם הודעה כתובה לא שוגרה. בית המשפט המחוזי הבהיר, ואין על כך מחלוקת, שלא היתה במקרה זה מסירה של גזר-הדין לנהג (נטען בפנינו, והטענה לא נסתרה, שהנהג גם לא הועמד לדין פלילי בעבירה של נהיגה בזמן פסילה). הנהג טען, ושכנע בטענתו זו את הערכאה המבררת, כי במועד התאונה הוא לא ידע על פסילת רישיונו. חברת הביטוח נאחזת בטענה שהנהג ידע על משפטו וידע גם על עונש הפסילה התלוי ועומד כנגדו. אלה, בתורם, צריכים היו, לדעתה, ליצור אצלו הבנה וצפייה שרישיונו מצוי בסכנה ממשית, ומכל מקום, לשיטתה, משלא בירר מה גזר הדין שהושת עליו, מוחזק הוא כבעל "ידיעה קונסטרוקטיבית" על העונש. קרנית, מצדה, מבקשת להאיר את הנסיבות המצביעות לכיוון אחר מבחינת עובדות המקרה, אולם מכל מקום, די שנאמר כי אין בטענותיה של חברת הביטוח כדי לשמוט את הקרקע מתחת למסקנתו של בית המשפט המחוזי. מסקנה זו האחרונה התבססה, כאמור, על-כך שלא הודע לנהג על פסילת רשיונו - כדרישת סעיף 67 לפקודה - ועל ההתרשמות ממהימנות גרסתו של הנהג כי הוא לא ידע שרישיונו נפסל.

           בהקשר זה ראוי להוסיף הערה: אין לקבל את הסתמכותה של חברת הביטוח על פסק-הדין בע"פ 73/81 מדינת ישראל נ' זלכה, פ"ד לה(4) 832, כתמיכה לטענה בדבר חובתו של הנהג בענייננו, שלא התייצב למשפטו, לברר מה עלה בגורלו, שאם אינו עושה כן קמה כנגדו, מניה וביה, חזקה בדבר "ידיעה קונסטרוקטיבית" המקיימת את העבירה. פסק-הדין בעניין זלכה נסב על מועד תחילתה של פסילה על-תנאי. נקבע, בין היתר, כי "חזקה על נאשם אשר לא הופיע, כי יתעניין בדיעבד במה שקרה במשפטו, על-ידי פניה למזכירות בית המשפט, שאינה גוזלת הרבה מזמנו. על-כן, אף אם לא הייתה לנאשם ידיעה ממשית על הפסילה על-תנאי, ידיעה 'קונסטרוקטיבית' הייתה לו מכל מקום". אולם יש לשים לב, ראשית, לכך שהמסקנה באותו פסק-דין התבססה בראש ובראשונה על דבר-המחוקק, לאמור: סעיף 36(ג) לפקודה הקובע כי ברגיל, התקופה של הפסילה על-תנאי מתחילה מיום גזר הדין; ושנית, לכך שבית המשפט הדגיש כי ממילא אין מסקנתו פוגעת בנאשם - הלה הרי אינו צריך לשנות את התנהגותו מחמת עונש הפסילה התלוי ועומד נגדו, וכל שעליו לעשות הוא לנהוג בזהירות, "כשם שמחויב לנהוג כל מחזיק הגה אף בלי הרשעה". בענייננו, לעומת זאת, אין המדובר בפסילה על-תנאי, כי אם בנהיגה בזמן פסילה ממש, ובכגון דא, קבע המחוקק כי העבירה נעשית על-ידי "מי שהודע לו שנפסל". ברי גם, שפסילה-ממש - להבדיל מפסילה על-תנאי - יש בה כדי לחייב את הנאשם לשנות את התנהגותו, קרי, להימנע לחלוטין מנהיגה ברכב.   

           לסיכום נושא האחריות, נוסיף ונציין כי גם לגבי השאלה העובדתית הנוגעת להרשאה שניתנה לנהג לעשות שימוש ברכב, עומדת, בנסיבות המקרה, על כנה קביעתו של בית המשפט המחוזי. התוצאה היא שאין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר עצם חבותה של חברת הביטוח. נדגיש, כי אין במסקנה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את האפשרות שבית-המשפט יגיע למסקנה בדבר קיומה של ידיעה, גם בהיעדר הודעה פורמלית.

הפיצוי

           בית המשפט המחוזי פסק למשיבים את נזקיהם בפסק-דין ארוך, מפורט ומנומק. קראנו את פסק-הדין, ובחנו בעיון את ההשגות שנשמעו כלפיו מכאן ומכאן. ראינו להתייחס למספר נקודות. ראשית, לעניין השנים האבודות. דרך החישוב של הפיצוי בראש נזק זה הותוותה בפסק-הדין בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199 (2006)). פסק-דין אחרון זה ניתן לאחר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו, והותוותה בו גישה שונה. על כן, יש לשנות את סכום הפיצוי ולהתאימו להלכה שנקבעה בעניין פינץ. בתאונה נשוא הפרשה שבפנינו נהרגה כאמור, למרבה הצער, המנוחה, שהיא ילידת 14.3.1994. הפיצוי בגין הפסד השתכרותה "בשנים האבודות" יעמוד על 30% מבסיס השכר שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי (השכר הממוצע במשק - 6584 ש"ח), בהיוון מתאים, למשך 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67 (ראו דרך החישוב לגבי ניזוק-חסר-תלויים בפסק-הדין פינץ הנ"ל). עוד בהתאם להלכה שנפסקה בעניין פינץ, יש לבטל את הפיצוי עבור שנות השירות הצבאי האבודות.

           שנית, בית המשפט המחוזי פסק למשיבה 2, הסובלת מנכות קשה בשיעור של 100%, סכום גלובאלי של 1,085,000 ש"ח בראש הנזק של "אביזרים רפואיים, ציוד מתכלה וטיפולים פרה-רפואיים". סכום זה, ציין בית המשפט המחוזי, משקף "איזון בין גישת התובעים לגישת הנתבעים". בחנו את חוות-הדעת של המומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקום, ואת עמדות הצדדים כפי שהובאו בפני בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעלויות הצרכים שהמומחית ציינה בחוות-דעתה. עיינו גם בטענות הצדדים בסוגיה זו לפנינו ומצאנו כי צודקת חברת הביטוח בטענתה שהסכום שקבע בית המשפט גבוה מדי בהתחשב במכלול הנתונים ובכלל זה בטענות המשיבים-עצמם בפניו. לפיכך, ראינו לנכון להפחית את סכום הפיצוי בראש-נזק זה ולהעמידו על סך של 800,000 ש"ח. 

           לא ראינו מקום להתערבות נוספת בסכומי הפיצוי שנקבעו, לאחר עיון מדוקדק, על-ידי הערכאה הדיונית. נציין כי טענת המשיבים בדבר הצורך להתחשב בקיצור תוחלת החיים של הנפגע בעת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי דינה להידחות, ובהקשר זה נפנה להלכה שנפסקה בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 (וראו גם דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" - חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(1) 252; ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 3063).

התוצאה

           התוצאה היא שהערעור מטעם חברת הביטוח, בכל הנוגע לעצם החבות, נדחה, ואילו לעניין גובה הפיצוי, מתקבל ערעורה במובנים המתוארים לעיל. חברת הביטוח תישא בהוצאותיה של קרנית בסכום של 25,000 ש"ח. בנסיבות העניין, לא עשינו צו להוצאות ביחסים שבין חברת הביטוח לבין המשיבים 5-1.

                                                                                      המשנה-לנשיאה

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ