1. התובעת עוסקת בשיווק נעליים, והנתבע עבד כסוכן מכירות אצלה בתקופה הרלוונטית לתביעה. במסגרת עבודתו חתם הנתבע על הסכם (
ת/2) לפיו התחייב אישית לפרוע את חובותיהם הבלתי מסולקים של לקוחותיו כלפי התובעת, ובכלל זה חובות שמקורם בשיקים שלא כובדו ( להלן "
הסכם הערבות").
התובע השתמש בחשבוניות הנושאות את שם התובעת, והעמלה המגיעה לו מהתובעת נגזרה מהסכומים שהיה גובה מהלקוחות במכפלת אחוז העמלה המוסכם.
2. בתביעה דנן עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום חוב על סך של 49,223 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, אשר נוצר עקב שיקים שסורבו ושהיו משוכים מחשבונם של שני לקוחות. כנגד שני הלקוחות הנ"ל ניתן פסק דין לאחר שנדחתה בקשתם למתן רשות להתגונן.
3. הנתבע העלה מספר טענות להגנתו, אולם לאחר שנשמעו עדויות התביעה, הוא לא התייצב לישיבת ההוכחות שנועדה לשמיעת עדותו, ומשכך, הוא לא הורשה להגיש ראיות מטעמו.
במצב הדברים שנוצר, ביקש ב"כ הנתבע להורות על שמיעת סיכומי הצדדים, שכן לטענתו, הגנתו של הנתבע מושתתת על נימוקים משפטיים, ואכן ניתנה החלטה כנ"ל ונשמעו סיכומי הצדדים. בסיכומיו התמקד ב"כ הנתבע בארבע טענות הגנה עיקריות כדלקמן: הסעיפים שבהסכם הערבות מהווים תנאים מקפחים בחוזה אחיד; הנתבע הינו ערב יחיד ולכן ערבותו בטלה מכח סעיף 21 לחוק הערבות הואיל ולא נקוב בהסכם הערבות סכום קצוב; הסכם הערבות מתייחס למכירות לתאגידים ולא ללקוחות פרטיים; התובעת חבה לנתבע סכומי כסף בגין עמלות, על כן, קמה לו זכות קיזוז נגדה בגין חובות אלה.
4. אתייחס להלן לכל אחת מטענותיו הנ"ל של הנתבע:
חוזה אחיד וטענת הקיפוח
תוכנו של הסכם הערבות ואופן ניסוחו מעידים על כי הוא משמש את התובעת כדרך קבע מול הסוכנים שלה, בשינויים קלים שעיקרם מילוי פרטיו של הסוכן. גם מנהלת החשבונות של התובעת הגדירה אותו בעדותה כטופס סטנדרטי ( ראה עדותה בעמ' 7 ש' 7 לפרוטוקול ).
אולם, אף אם ניתן להתייחס אל הסכם הערבות כחוזה אחיד כטענת הנתבע, הרי, לא השתכנעתי כי ההתניות שבהסכם זה שמחייבות את הנתבע לשאת בחובות לא נפרעים של לקוחות, מהוות תניות מקפחות בחוזה אחיד כטענת הנתבע.
ההסכם הינו קצר, לא מסורבל, כולל מספר סעיפים בודדים ומנוסח בשפה פשוטה. ההסכם מבטא את שיקוליה העסקיים של התובעת כפי שבאו לידי ביטוי בעדותה של מנהלת החשבונות ( ראה עדותה בעמ' 7-8 ש' 29-30, 1-2 לפרוטוקול ), וכפי שהוסברו לנתבע במעמד החתימה על ההסכם. הוא מצביע על אי רצונה של התובעת בנטילת סיכוניים עסקיים, ועל רצונה בהטלת חובת זהירות מוגברת על סוכניה, שבידיהם הופקדה האחריות וחופש הפעולה להתקשר עם לקוחות שונים, מתוך אינטרס להגדיל את הכנסותיהם מעמלות.
יוזכר כי הנתבע לא העיד במשפט, ולא הוכחו נסיבות החתימה על ההסכם כפי שנטענו על ידו, ואף לא הוכח כי נשללה ממנו האפשרות לנהל מו"מ על ההסכם.
בנסיבות אלה, לא שוכנעתי בטענת הקיפוח שהועלתה על ידי הנתבע כאמור, ולכן דין טענה זו להדחות.
5.
ערב יחיד
הנתבע טען כי הינו בבחינת ערב יחיד על פי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן:
"החוק"), על כן ערבותו בטלה מכח סעיף 21 לחוק הואיל והסכם הערבות לא נקב בסכום קצוב.
אין בידי לקבל טענה זו.
פרק ב' לחוק הדן בערבותו של ערב יחיד קובע כי הוראותיו יחולו על
ערבות שנתן ערב יחיד
לנושה. נושה הוגדר בסעיף 19 לחוק כמי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקו הרגיל, אף אם אין זה עיסוקו הרגיל. התובעת אינה עוסקת במתן הלוואות ולא מדובר בערבות להלוואה, אלא בחוב בגין אספקת סחורה. אי לכך, לא ניתן לראות בנתבע ערב יחיד ולהחיל עליו את הוראות פרק ב' לחוק. בעניין זה ראוי להפנות לת.א 217437/02
שי פסי בע"מ נ' בר ים ניהול מעדניות בע"מ ( פורסם בנבו ) שבו נידון מקרה הדומה לענייננו, וכן לדברים שנאמרו בת.א 83669/96
מוזס נ' אלמן ( טרם פורסם ) ואשר צוטטו בעניין שי פסי הנ"ל, בזו הלשון:
"
עמדתי היא איפוא כי יש לראות את ההגנה המוקנית לערב כאילו היא מסוייגת, מקום שמדובר בנושא שהוא יחיד, לעיסקת הלוואה ולא לערבות לכל חיוב שאינו נובע מעיסקה כזו. לגישתו של בית המשפט פירוש כאמור עולה בקנה אחד עם הגדרת המונח "נושה" ועם תכליתו של התיקון שנועדה להגן על ערבים שהסתבכו מערבות להלוואות שאותן מסרב החייב לפרוע, או אינו יכול לפרוע, והנושה מעדיף להיפרע ביתר קלות מהם. קל וחומר כך הוא המצב מקום שהשטר נועד להבטיח לא רק חיוב כספי, אלא גם ביצוע חיובים אחרים, כגון פינוי של המושכר".
6.
ערבות לתאגידים או ללקוחות פרטיים
הנתבע טען כי הסכם הערבות חל רק לגבי חובות של תאגידים ולא לקוחות פרטיים, אולם אין לקבל טענה זו, שכן המדובר בפרשנות מאולצת שאינה עומדת בקנה אחד עם נוסח ההסכם ותוכנו. יודגש כי סעיף 1 בהסכם אכן מתייחס לתאגידים, אולם שאר סעיפי ההסכם אינם מתייחסים להתחייבויות של תאגידים, ולא הובאה מטעם הנתבע כאמור כל עדות התומכת בפרשנות אותה הוא מנסה לייחס להסכם הערבות כאמור.
