1. המדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת מיום 21/11/05 (כב' השופטת רים נדאף) בת.א. 5887/03, בו נדחתה תביעת המערער תוך חיובו בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך - 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.
2.
רקע עובדתי וההליכים בבית משפט קמא:
א. בתאריך 29/12/02 פתח המערער נגד המשיב בלשכת ההוצל"פ בנצרת תיק הוצל"פ שמספרו 2-02-05882-10, וזאת בגין ביצוע שני שיקים שנמשכו ע"י המשיב, וכ"א ע"ס 14286 ש"ח, ז"פ 14/12/02 ו- 17/12/02.
ב. בתאריך 29/01/03 הגיש המשיב ללשכת ההוצל"פ בנצרת התנגדות לביצוע שיק. בעקבות זאת, הועבר הדיון לבית משפט השלום בנצרת, וההתנגדות הפכה לבקשת רשות להתגונן.
ג. בישיבה מיום 07/12/03 שנקבעה בפני כב' הרשמת גב' אלונה אריאלי, הסכים ב"כ המערער ליתן למשיב רשות להגן. בנוסף הוסכם בין הצדדים, כי התביעה תתוקן ע"י הוספת שלושה שיקים נוספים מאותה סדרת שיקים של שני השיקים הנ"ל ובסכומים זהים. נוכח ההסכמות הנ"ל, נתנה כב' הרשמת אריאלי למשיב רשות להגן, תוך קביעה כי התצהיר שצורף לבקשת רשות להגן, ישמש ככתב הגנה. בנוסף הורתה כאמור על תיקון התביעה.
ד. לאור ההחלטה הנ"ל, נדון התיק במסגרת תביעה מספר 5887/03.
ה. הצדדים הגישו על פי החלטת בית המשפט, תצהירי עדות ראשית מטעמם.
ו. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 17/03/05 בפני בית משפט קמא, העידו מטעם המערער, המערער בעצמו וכן רואה החשבון מר חביב אבו ח'דרה (להלן: "מר אבו ח'דרה"). לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, ביקש ב"כ המשיב למשוך את תצהירו של המשיב, ובית המשפט נעתר לבקשה. כתוצאה מכך לא העיד המשיב, ואף לא הביא מטעמו עדות או ראיה כלשהי.
פסק דינו של בית משפט השלום:
בחינת פסק הדין של בית משפט קמא מלמדת, כי בית המשפט היה ער לכך כי המדובר בתביעה שיטרית, ואף קבע נכונה, כי בתביעות כאלה, נטל ההוכחה מוטל על המשיב להוכיח כי אינו חייב על פי השיקים שנמשכו על ידו לטובת המערער, אולם כאשר ניגש לנתח את הראיות שהונחו בפניו, לא ערך הפרדה בין העילה השיטרית לבין עסקת היסוד, ודן בשתי העילות בערבוביה, ותוך התעלמות מהחזקות שבדין, אשר נקבעו מפורשות בפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פק' השטרות").
לאחר שבית משפט קמא ניתח את גרסת המערער והעד מטעמו עם שאר הראיות שהובאו על ידי המערער, קבע כי המשיב הצליח להרים את נטל
ההוכחה הראשוני המוטל עליו, הוכיח לכאורה כי החזיר את מלוא החוב למערער (פיסקה ראשונה לסעיף 16 של פסק הדין), לאור זאת, עובר בשלב זה נטל ההוכחה למערער שעליו להוכיח כי באותו שלב סוכם בינו ובין המשיב על החזרת החוב כחוב דולרי צמוד לערך הדולר ביום ההחזר, וכן על תשלום סכום נוסף של 83,000 ש"ח כשכר עבודה או בגין ריבית או הפרשי שער כטענת המערער (פיסקה ראשונה לסעיף 18 לפסק הדין). בהמשך, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיב לא ידע וגם לא הסכים לתנאי החזר יתרת החוב, לה טוען המערער, ואשר בעקבותיהם נמסרו לו השיקים נשוא התובענה (סעיף 21 לפסק הדין). בנוסף, קבע בית משפט קמא כי תנאי ההחזר להם טען המערער, אינם ברורים ואינם סבירים. מעבר לכך, העלה בית משפט קמא מספר תהיות וסימני שאלה לגרסאות השונות של המערער, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי המערער לא הצליח להרים את נטל ההוכחה להוכיח את תנאי החזר החוב החריגים להם הוא טוען, ואשר מכוחם ועל פיהם קיבל הוא לידיו את השיקים נשוא התובענה, וכן לא הוכיח כי המשיב הסכים או אף ידע על תנאי ההחזר שלו, בעת שנמסרו למערער השיקים נשוא התובענה, לאור מסקנה זו דחה בית משפט קמא את התביעה.
3.
טענות המערער בערעור:
א. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכיח כי מסירתו של שיק הייתה מותנית בתנאי והתנאי לא התקיים, מוטל על מושך השיק, וזאת לאור חזקת המסירה כדין, חזקת התמורה וחזקת האחיזה כשורה.
ב. בתביעה שיטרית, הנטל רובץ על הנתבע להוכיח את טענות ההגנה, המצויות באמתחתו, ולשכנע שאין עליו חובה לפרוע את השטר.
ג. המשיב בחר לא להעיד ותצהירו הוצא מתיק בית המשפט, לכן הייתה בפני בית המשפט גרסה אחת בלבד - היא גרסתו של המערער - לאור זאת הייתה על בית משפט קמא לדחות על הסף את טענות ההגנה של המשיב.
ד. לטובתו של המערער עמדה גם חזקת ההרשאה הקבועה בסעיף 19 לפק' השטרות, חזקה זו לא נסתרה.
ה. בית משפט קמא טעה בקביעתו לפיה, לא הוכח כי החוב היה בסך 417,000 ש"ח, וטעה במסקנות שהסיק הימנה ובראשן המסקנה, לפיה המשיב הצליח להוכיח כביכול שהוא החזיר את מלוא סכום ההלוואה, וכן המסקנה לפיה תנאי ההחזר היו חריגים בצורה כזו שחייבה העברת נטל ההוכחה אל כתפי המערער.
ו. בית משפט קמא טעה כשקבע, כי הנטל רובץ על המערער להוכחת הסכמתו של המשיב להחזרת החוב כחוב דולרי צמוד לערך הדולר ביום התשלום, וכן להוכחת תנאי החזר החוב החריגים.
4.
טענות המשיב בערעור: