רקע
1. התובע והנתבע 1 (שייקרא להלן:
"הנתבע"), שניהם עורכי דין, מנהלים תיק בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, בו מייצגים הם צדדים המצויים משני עברי המתרס. אחד מהצדדים הוא הנתבע 2 המיוצג על ידי הנתבע 1.
2. התובע הגיש נגד הנתבעים תביעת לשון הרע עקב דברים שנכתבו על ידי הנתבע באחת מהסתעפויות התיק הנ"ל, במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המחוזי בתל אביב.
בתגובה שהוגשה על ידי הנתבע בשם מרשיו לאחת הבקשות בבית המשפט המחוזי בתל אביב נכתב על ידו כך (בהתייחסו לתובע):
"הח"מ מצטער שעליו לחזור בפעם המי יודע מה על כך שב"כ המשיבה פשוט אינו אומר אמת באופן קבוע...." (להלן:
"הפרסום").
3. הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף (בש"א 1095/08) בטענה כי הפרסום נעשה תוך כדי דיון, ולפיכך זוכה הוא להגנה מוחלטת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:
"חוק איסור לשון הרע").
4. עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה זו, התפרסם פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1104/07
חיר נ' גיל (פורסם בנבו, 19.8.09) ולפיו ההגנה המוענקת על ידי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע היא אכן הגנה מוחלטת.
5. בעקבות כך, מיהר התובע והגיש בקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 4408/09).
בבקשה זו עתר התובע להשמיט את עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע ולהחליפה בעילות תביעה אחרות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התש"ל-1970 ולפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, כשהוא טוען כי בפרסום האמור, הפר הנתבע חובות חקוקות הקבועות בחיקוקים הנ"ל.
הנתבע התנגד לבקשת התיקון.
הכרעה
6. משנקבע כי ההגנה המוענקת לפרסום שנעשה תוך כדי דיון הינה הגנה מוחלטת, אין מקום לעקיפת הוראה זו באמצעות העלאת טענות לעילות נוספות מכח חיקוקים אחרים שאין קיימות בהן הוראות הגנה דומות.
בהוראה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התכוון המחוקק כי הדברים הנאמרים או הנכתבים תוך כדי דיון משפטי יזכו להגנה מפני תביעת לשון הרע, וזאת על מנת לאפשר לכל המעורבים בהליך המשפטי לומר את דברם באופן חופשי וללא מורא, ובלא לחשוש פן יסתבכו בשל אמירה זו או אחרת (ר' ע"פ 364/73
זיידמן נ' מ"י, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974).
7. לא יכול להיות ספק בכך כי אם תותר העלאת טענות לפיהן אותם דברים ממש המהווים לשון הרע מקימים עילות מכח חיקוקים אחרים, תהפוך ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לאות מתה, שכן לשון הרע שהוצאה פוגעת, מן הסתם, בכבודו של אדם בניגוד לסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשנעשה הפרסום על ידי עו"ד פלוני נגד רעהו, יכול הוא להוות הפרה של החובות האתיות המוטלות עליו לפי כללי לשכת עורכי הדין.
8. העילה המרכזית לתביעה המוגשת בשל פרסום המהווה לשון הרע היא העילה הנסמכת על חוק איסור לשון הרע, הלא הוא החוק הספציפי העוסק בפרסום מעין זה.
עילות נוספות, כמו אלה הנטענות על ידי התובע בבקשתו לתיקון כתב התביעה, או כמו עילות נזיקיות אחרות, כגון רשלנות, שנטענו במקרים אחרים, הינן עילות
נלוות, דהיינו, נסמכות הן על כך שהפרסום מהווה לשון הרע, וכי הדבר מהווה, למשל, פגיעה בכבוד האדם, או מהווה עבירה אתית. ככאלה, וכשמטרת העלאתן היא לעקוף את ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, יש לקבוע כי הגנה זו הקיימת לגבי העילה המרכזית תחול גם לגבי העילות הנלוות כאמור.
9. אילו חפץ המחוקק לאפשר עקיפת ההגנה האמורה היה קובע הוא זאת במפורש, אך בעניין סעיף 13 קיימת הוראה מפורשת כי ההגנה המוענקת בו הינה מפני
כל
הליך פלילי או אזרחי, ולא רק הליך "בשל לשון הרע", וכאמור ברישא לסעיף 13:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...." (והשווה לסעיפים האחרים בחוק איסור לשון הרע בהם הוספה התוספת
"בשל לשון הרע").
בהערת אגב אוסיף, כי גם אם היתה מופיעה ברישת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע התוספת המגבילה את ההגנה לתביעה "בשל לשון הרע", לא היתה משתנה מסקנתי שבסעיפים הקודמים, שכן העילות הנוספות הנטענות בענייננו הינן עילות נלוות הנסמכות על אותה לשון הרע הכלולה בפרסום, ולפיכך גם העלאת עילות תביעה נלוות אלה מותירה עדיין את המשפט כמשפט "בשל לשון הרע".
10. המסקנה לפיה אין לאפשר עקיפת ההגנות שבסעיף 13 באמצעות העלאת עילות נלוות אחרות איננה נחלתי בלבד, ונקבעה בפסקי דין נוספים [ור' לעניין זה: ת"א (כפר סבא) 3811/03
חביב נ' חפץ (פורסם בנבו, 16.5.04); ת"א 14408/05 (שלום ת"א)
שדה נ' חושן (פורסם בנבו, 14.11.07); בש"א (שלום ת"א) 182516/08
לינדנשטראוס נ' פיינבלום (פורסם בנבו, 24.2.09); ת"א (שלום חיפה) 4831/08
אלחדף נ' פרץ (פורסם בנבו, 31.8.09)].