א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופט ר' בן- יוסף) מיום 11.7.06 בב"ש 92104/06, בגדרה נדחתה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת א' טלמור) מיום 27.3.05 בת"פ 3233/02. התיק הוגש כבקשת רשות ערעור, אך סווג אל נכון במזכירות בית המשפט כערעור פלילי (ראו ע"פ 10778/05 עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (טרם פורסם)).
ב. (1) המערערים 1- 3 הם מנהליו של גן האירועים "אירועים בפרדס" (להלן הגן), הפועל בסמוך למושב אלישיב בעמק חפר החל משנת 1997. בגן מצויים מספר מבנים, שנבנו בהיתר לצורך גידול צמחי נוי. ביום 8.4.97 הגישו המערערים בקשה לשימוש חורג במבנים, וזאת על מנת להסב אותם לשימוש לצורך גן האירועים. בקשה זו נדחתה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה. בשנת 1998 הגישו המערערים תכנית נקודתית, העותרת לשינוי בתכנית מתאר מקומית. בתכנית הנקודתית נתבקש שינוי ייעודה של הקרקע בה מצוי הגן, מייעוד חקלאי לייעוד של גן אירועים. תכנית זו טרם אושרה. ואולם, בינתיים נעשתה ללא היתר בניה רבתי בשטח, שהיא נשוא ההליכים אשר ברקע הערעור.
(2) ביום 3.12.02 הוגש לבית משפט השלום בנתניה בת"פ 3233/02 כתב אישום כנגד המערערים ושתי אחרות (מזל כהן ושושנה חג'בי). הכרעת הדין המרשיעה ניתנה ב-17.11.04. ביום 27.3.05 ניתן גזר הדין, בגדרו הוצאו צו הריסה למבנים חדשים שבנו המערערים בגן וצו איסור שימוש חורג לגבי הבניה, וכן הוטלו מאסרים בעבודות שירות וקנסות. ביצועם של צוים אלה נדחה למשך שנים עשר חודשים. בית משפט השלום תיאר באריכות בגזר הדין את מעשי המערערים, שכינה כ"עבירות חמורות ביותר", קרי, בניית אולם של לא פחות מ-3,900 מ"ר מחומרי בניה קשיחים ללא היתר, וכן עבודות פיתוח וגינון בשטח 5,000 מ"ר, בניית גדרות, ובנוסף בניית מבני עזר בשטח של 1,000 מ"ר, אף אלה ללא היתר. שטח הגן הכולל הוא כ-15 דונם. כן הורשעו המערערים בהפרת צו שיפוטי מיום 29.4.02 כנגד הבניה והשימוש במקרקעין. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ביום 30.10.05 (ע"פ 71901/05) - משנגזרו גם עבודות השירות ב- 14.9.05 - ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ערעור זה קבוע, כנמסר, לנובמבר 2006.
(3) לא למותר לציין, כפי שגם הזכיר בית המשפט המחוזי (ראו להלן), ועל פי גזר דין קודם שנמסר על-ידי המשיבה במהלך הדיון, כי קדמו להליך האמור הרשעות המערערת 4 (חברת אירועים בפרדס בע"מ) והמערער 1 (ישראל דהרי) בת"פ 1724/00 ו- 1726/00 בבית משפט השלום בנתניה (אף כאן בפני השופטת טלמור) בעבירות רבות דומות; אין בידי לקבוע במדויק באילו מבנים המדובר. בתיקים אלה, בהם הורשעו בינואר 2002 לפי הודאתם, הוצא צו הריסה וצו איסור שימוש חורג תוך דחיית ביצוע ל-24 חודש, וכן קנס.
(4) ביום 26.3.06, יום בטרם תמו תריסר החודשים שקצבה השופטת טלמור כאמור בגזר הדין מיום 27.3.05, עתרו המערערים לבית משפט השלום להארכת תקופת עיכוב הביצוע בשנים עשר חודשים נוספים. בבקשה נטען, כי "יש יסוד איתן להאמין כי בתוך 6 חודשים תאושר בקשת הנאשמים למתן לגיטימציה למבנים, וצו ההריסה ואיסור השימוש לא יחול עליהם עוד". ביום 11.5.06 ניתנה החלטת בית משפט השלום, בה צוין מפי השופטת טלמור, כי "עולה בבירור מבקשת הנאשמים ומתגובת המשיבה כי אין ההיתרים בהישג יד מידי ועוד ארוכה הדרך לקבלתם". הבקשה נדחתה.
(5) ביום 19.6.06 הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ביום 11.7.06 נדחתה הבקשה. בהחלטה צוין מפי השופט בן-יוסף, כי המערערים הורשעו בעבר בגין מעשים דומים, ולמרות כך המשיכו במעשיהם, והם ממשיכים "מזה שנים להפר את החוק ביד רמה". הוטעם, כי הדבר מהווה "זלזול בוטה בשלטון החוק, לא ניתן להגזים בחומרתו". עוד נאמר, כי גם אם סיכויי הערעור טובים, אין הדבר רלבנטי בנסיבות, שכן כנגד המערערים תלויים ועומדים צו איסור עסק וצו הריסה מתיקים קודמים. בית המשפט ציין כי המדובר ב"קוזאק הנגזל", משנחתמו על-ידי המערערים הסכמים עם מזמינים חרף ידיעתם כי הדבר אסור נוכח צוי ההריסה. חרף האמור עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע הריסת המבנים וסגירת העסק בשלושים ימים נוספים, כדי שלא לפגוע בצדדים שלישיים, ובלשונו: "על מנת לא לגרום לאנשים שהזמינו את המקום לאירועים שלהם, נזק שלא ניתן לתקנו". בית המשפט חתם את החלטתו בהאי לישנא: "הנני מבהיר למבקשים, שאם לא יודיעו מיד לכל (הדגשה הוספה - א"ר) מי שהזמין אירועים אחרי אותם 30 יום, שבאופן חריג אישרתי לעיל, לא יישמעו בטענה שיש, כדי לא לפגוע בצדדים שלישיים, אישור להאריך את המועד פעם נוספת".
(6) מכאן הערעור הנוכחי שהוגש ביום 17.8.06 (אליו לא צורפו גזר הדין של בית משפט השלום מיום 27.3.05 והודעת הערעור לבית המשפט המחוזי).
ג. נטען, כי משקבוע הערעור כנגד גזר הדין לנובמבר 2006, תרוקן אותו דחיית הבקשה מתוכן. כן נטען, כי המערערים עשו כל שהיה לאל ידם ואף למעלה מזה לצורך הסדרת ההיתר למבנים וגן האירועים, אולם מסיבות שאינן תלויות בהם לא נמצא פתרון. בהקשר זה צירפו המערערים מסמכים בעניין מאמציהם להשיג היתר, בטענה שבניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, אין הם מזלזלים בצווים שיפוטיים. בין השאר ציינו כי עמדו - כגן אירועים יחיד במועצה האזורית - בהוראות כיבוי אש, כפי שצוין בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2005: צורף מכתב מן הועדה המקומית מ-30.6.05 כי התכנית שהציעו המערערים תידון לאחר סיום הדיון בהתנגדויות; כן צורף מסמך מ-15.2.06 שכללו המלצות הועדה המקומית בקשר להתנגדויות ובו הצעות בקשר לגני אירועים, לרבות של המערערים, אשר ניתן לשקול לגביו לדעת הועדה המקומית היקפי בניה נרחבים יותר בתכנית מפורטת. אציין כאן, שאין חולק כי טרם נתקבלו כל החלטות במיוחד בועדה המחוזית. לבקשה צורפה רשימת אירועים שהוזמנו ומועדיהם עד מאי 2007 (רובם הגדול עד ינואר 2007), וכן רשימת אירועים למזמינים מן הצפון (לעניין זה - מחדרה צפונה, רובם מחדרה ופרדס חנה ו-7 למזמינים מחיפה וצפונה), הקבועים בין אוגוסט לנובמבר 2006, ושנטען כי יוכו מעבר לאשר ספגו במלחמה.
לגופם של דברים נטען, כי סיכויי הערעור טובים, וכי הבקשה לשימוש חורג לא אושרה בשל מדיניות כללית של הועדה המחוזית, שלפיה יאושרו גני אירועים רק בדרך של תכנית מפורטת. לשיטתם קיים סיכוי גבוה כי צו ההריסה יותלה או יידחה לתקופה משמעותית. עוד נטען, כי צוי ההריסה שהוצאו בהליכים אחרים הוצאו ביחס לבנייה שאינה נשוא תיק זה. באשר למאזן הנוחות נטען, כי היה וביצועו של פסק הדין לא יעוכב, ייגרם נזק למערערים ולצדדים שלישיים. לטענת המערערים, הגן מספק פרנסה לשבעים משפחות, ונכון למועד הגשת הבקשה קבועים שבעים אירועים לחודשים הקרובים, מתוכם חמישים ושמונה עד לחודש נובמבר. דחיית הבקשה, כך לדברי המבקשים, תגרום למזמיני אירועים אלה נזק ממוני ומפח נפש. בהקשר זה צוין, כי המערערים התקשרו בהסכמים לעריכת אירועים שמועדם לאחר יום 27.3.06, כתום שנה לגזר הדין והמועד שנקצב בו, מתוך אמונה כנה שעד למועד האמור יוענק להם רישיון עסק. עוד צוין, כי לא היה בידי המערערים להודיע על ביטול האירועים וזאת נוכח המלחמה, שהתנהלה בצפון הארץ.
ד. בכתב הערעור נאמר כי אירועי החודש האחרון הביאו לשיהוי בהגשתו (כאמור, הוא הוגש ב- 17.8.06), וכי המערערים מתחייבים שלא להתקשר לאירועים נוספים על אלה שהוזמנו עד היום. לא צורף לערעור פירוט המעשים שעשו המערערים כדי להודיע למזמינים מאז החלטתו הברורה של השופט בן יוסף מ-11.7.06. הערעור הוגש ב-17.8.06, כהליך "בהול", משנסתבר כנראה כי ההריסה מתוכננת ל-20.8.06. בהחלטה מאותו יום (17.8.06) ציינתי כי "אין כל הסבר של ממש לכך שההליך לא הוגש במועד קודם, מאז החלטת בית המשפט המחוזי ב-11.7.06; אירועי החודש האחרון, שהובאו כטעם לכך, לא מנעו עבודה ממשרדי עורכי דין במרכז". בהחלטה נקבע כי הדיון ייערך ב-20.8.06 בשעה 08:00, והביצוע עוכב עד להחלטה לאחריו. בסופו של דבר נדחה הדיון בהסכמה לצהרי 20.8.06.
ה. בדיון נטען מטעם המערערים, כי ישנם הליכים בועדה המחוזית, ויש תקוה כי עד נובמבר יבוא האישור לרישיון, וכן כי המדובר בשיקומו של נכה צה"ל - המערער 1 - ובפרנסת משפחות רבות. נכון - כך נטען - שהמערערים פעלו שלא כדין, אך עשו כמיטב יכולתם, והסחבת אינה תלויה בהם. אם לא יעוכב הביצוע, אין טעם בערעור; ואם פעל המקום 8 שנים, ימתין הדבר עוד ארבעה חודשים, ולמצער יש ללכת לקראתם לפנים משורת הדין, תוך השתת בטוחות.
ו. באת כוח המדינה הזכירה כי צו בית משפט השלום נכנס לתוקפו ב-27.3.06, וכי המדובר בגן אירועים על קרקע חקלאית, ונעברו בו עבירות מסוגים שונים, תוך הפרת צוים שיפוטיים וצוי איסור שימוש, והתעלמות בוטה מהם. שם המשחק מצד המערערים, כך נטען, הוא להרויח זמן. נטען כי סיכויי הערעור קלושים; והדרך לאישור התכנית אינה קצרה, כך שאין מדובר על היתר המתדפק בדלת. מסר של עיכוב ביצוע משמעו, כי ביצוע עבירות משתלם.
ז. במהלך הדיון שאלתי מה עשו המערערים מאז החלטתו של השופט בן יוסף ב-11.7.06 כדי להודיע למזמיני אירועים על המצב המשפטי. המערער 1 אמר כי פנו לאנשים שונים. ואולם, דבר זה היה צורך לצרף לבקשה לעיכוב ביצוע בליווי תצהיר. ניתנה ארכה של יום להגשת תצהיר כזה. בתצהיר מיום 21.8.06 נאמר כי הודעות נמסרו לרוב הזוגות, וכי ארבעה זוגות פנו לבתי משפט למניעת ביצוע הצוים. נמסר גם כי בית המשפט המחוזי בתל אביב עיכב את ביצוע ההריסה ביום 21.8.06 בצו ארעי ליום 27.8.06 (לכך אדרש בהמשך). רשימת המזמינים להם נמסרו הודעות כללה 14 שמות. עלי לציין כאן, כי הרשימה קצרה בהרבה מזאת שצורפה לערעור (נספח י"ג), ואין נכללים בה - דרך משל - אירועים הקבועים למועדים 23.8.06, 24.8.06, 27.8.06, 30.8.06, 31.8.06, 3.9.06, 5.9.06, 6.9.06, 7.9.06, 11.9.06, 14.9.06, 17.9.06, 18.9.06, 19.9.06, 20.9.06, 21.9.06, ומניתי רק את המזמינים מן החודש הקרוב. לגבי אחד מהם (21.9.06) נאמר, כי לא נמסרה לו הודעה בשל שהותו בלבנון. בתצהיר נאמר עוד, כי חמישה זוגות הסכימו ליתן תצהירים באשר להודעה שנמסרה להם, ואכן בתצהירים (זהים) נאמר כי המערער 1 יצר עם המצהיר קשר ביולי, וכי ההחלטה היכתה את המצהיר בתדהמה ולא צלח בידו להשיג מקום חלופי לאירוע. כן צורפו לתצהיר בקשות שהוגשו ב-10.8.06 (צו השופט בן-יוסף נסתיים באותו יום) על-ידי ארבעה זוגות, שניים בבית המשפט בנתניה ושניים בתל אביב. בבקשות נאמר כי קיומו של הצו הוברר להם "רק במהלך הימים האחרונים" (הדגשה ואות גדולה במקור), וכן נאמר כי אין די בחודש ימים שקצב השופט בן יוסף. הזוגות שהגישו את הבקשות עומדים להינשא (למזל טוב) ב-27.8.06, 17.9.06, 5.11.06 ו-28.12.06. נמסר כי אחד המבקשים הוא קרובו של המערער 3 ומשיחה עמו "לפני ימים ספורים", קרי בראשית אוגוסט, התבררה לו התמונה העגומה. עוד אוסיף, כי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מ-21.8.06 לעיכוב ביצוע ניתנה לבקשת שושנה חג'בי, אחת הנאשמות בתיק נשוא הערעור אך שלא היתה בין המערערים בהליך בבית משפט זה, ושלגביה נאמר בגזר הדין נשוא ההליך כי לא הופיעה לדיון, וכי אין היא מקבלת תשלום מהנאשמים בגין שימוש במקרקעיה כמקום חניה לכלי רכב ואינה מקבלת תמורה למעט נקיון הקרקע (עליה הוטל מאסר על תנאי). לא ברור כיצד ועל שום מה הופיעה עתה, ומה החומר שהובא בפני בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע.
דקות ספורות בטרם הגיע תצהיר המערער מאתמול הגיעה הודעה מטעם המשיבה ובה בקשה להחלטה בהקדם (בדיון הועלתה בקשה זו בעל פה, אך המדינה ויתרה על זכות להשיב לתצהיר). צורפו בקשות מעין אלה שצורפו לתצהיר, הפעם כולן כאלה שהוגשו לבית המשפט המחוזי (גם זו שהוגשה תחילה בנתניה), והחלטת בית המשפט המחוזי מ-15.8.06 לתגובה תוך 5 ימים; בקשות לצו ארעי הוגשו לבית המשפט המחוזי ב-15.8.06 ו-17.8.06. בבקשה אחרת, מיום 21.8.06, עתרו המבקשים לקביעתו של דיון במעמד הצדדים לאחר הפגרה, לאחר שכנטען בדיון בפני בערעור הנוכחי "התיר בית המשפט העליון לזוגות אחרים שהתיצבו לדיון להשמיע את קולם בפניו", מה שלא היה ולא נברא.
עד כאן ההשתלשלות עד הנה.
ח. (1) לאחר העיון לא אוכל להיעתר לערעור. ככל שהמדובר במערערים, הערעור הוגש בשיהוי, ובראש וראשונה באורח שאינו מעיד על תום לב. אף אם אמחל על השיהוי, והרי ערעור זה צריך היה להיות מוגש, בסדר ראוי וטוב, עוד בשבוע שלאחר החלטתו של השופט בן-יוסף ב-11.7.06, כדי לאפשר טיפול ראוי במועדו. המלחמה שפרצה למחרת ההחלטה לא יכלה להוות הסבר לשיהוי, שכן עם כל הדאגות שבלב, נמשכו החיים השוטפים במרכז הארץ באופן סדיר ואין צורך להכביר מלים על זאת.
(2) אך אף אם נמחל על כך, השאלה הבאה היא מדוע לא עשו המערערים במלואו את הדבר שנתבקש ושצריך היה להיעשות בשכל הישר בתוך שבוע ימים, לאחר אזהרתו המפורשת של השופט בן-יוסף, קרי, להודיע לכל המזמינים כולם את המצב המשפטי ללא כחל ושרק. הם הודיעו על פי תצהירם לחלק מהם בלבד (אמנם נאמר "לרוב" המזמינים, אך הרשימה שנמסרה רחוקה, כך נדמה, מהיות רוב). דבר זה לא נעשה. יתר על כן, בבקשות שצורפו לתצהיר אומרים הזוגות הפונים לבית המשפט, כי שמעו על המצב לגבי גן האירועים רק "בימים האחרונים", ואם הבקשות הוגשו ב-10.8.06, כנראה שמעו על כך בראשית אוגוסט.
(3) מה ניתן להסיק מכך? אך ורק - והדברים נאמרים בכל הצער שבדבר - שכיבוד החלטתו של בית המשפט לא עמד לנגד עיניהם של המערערים, אשר מודיעים עתה כי אם יתקבל עיכוב הביצוע לא ייעשו עוד התקשרויות. אין כל אינדיקציה למועד אמיתי של סיום ההליכים בועדה המחוזית, אך בכל מקרה, אין מקום כי חוטא רב שנים יהא נשכר, והדברים נאמרים בכל האהדה האישית הכנה למערער 1 שהוא נכה צה"ל קשה, אך באהדה גדולה יותר לחוק ולאי רמיסתו, לאחר תשע שנות הפעלה לא חוקית בחטא קדמון של בניה ללא היתר על קרקע חקלאית, תופעה שהיא בחינת מכת מדינה. אין לדעת אם ומתי יבוא השינוי שמייחלים לו המערערים בתב"ע. באת כוח המשיב הפנתה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מפי המשנה ליועץ המשפטי דאז (כיום היועץ המשפטי לממשלה), שניתנה ב-10.11.03 למשרד הפנים כי "... השיקול שמדובר בבקשה להכשיר בניה בלתי חוקית, והשיקול של אי עידוד עבריינות, הם בגדר שיקוליה הלגיטימיים של ועדת התכנון, ממילא חייבת (הדגשה במקור - א"ר) הועדה לתת דעתה לשיקולים אלה... אכן, התופעה של עבריינות בניה היא תופעה קשה וחמורה, המחייבת התייחסות מחמירה מצד כל גורמי השלטון המופקדים על הנושא... מרכיב ההרתעה בסוג עבריינות זו הוא מרכיב קריטי, לאור ריבוי העבירות והרווחים הכלכליים הכרוכים בביצוען. אישור של תיקון או של שינוי לתכנית, בדיעבד, לשם הכשרת עבירות בניה בוטות, משדר מסר שלילי לציבור ופוגע ביסוד ההרתעה שבאכיפה... יש להתנגד ככלל, לדחיות של דיונים בבית המשפט המיועדות לאפשר לנאשמים לקדם תכניות להכשרת העבירות בטרם הרשעתם... אמנם לא ניתן שלא לדון בבקשות לשינוי תכניות לשם הכשרת עבירות, אך במסגרת דיון כזה מוטלת חובה על הועדה... (ו)ליתן את המשקל הראוי, בין היתר, לאינטרס הציבורי המובהק שבאי עידוד עבריינות כאמור. במסגרת זו יש כמובן לתת את הדעת, בין היתר, לחומרת העבירה, להיקפה, ולהתנהגות העבריין ביחס לעבירה בה מדובר". זאת באשר לועדה המחוזית ולדיוניה, אך ממילא אין כאמור אות של ממש להחלטות מצדה. עלינו לשוות לנגד עינינו במה מדובר, בבניה שלא כדין של אלפי מטרים מרובעים - כמתואר בגזר דינו של בית משפט השלום - שאין לה כל הצדק, אף אם מכים המערערים על חטא כדברי באי כוחם המלומדים.
(4) להליכים שלפנינו אביא דברים שנכתבו בע"פ 10778/05 עבאסי הנזכר: