אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אין לחייב אישה בגט כאשר הפירוד נגרם בעטיו של הבעל שהכיר אשה אחרת וגר איתה

אין לחייב אישה בגט כאשר הפירוד נגרם בעטיו של הבעל שהכיר אשה אחרת וגר איתה

תאריך פרסום : 10/05/2009 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני גדול
1750-21-1
05/05/2009
בפני השופט:
1. הרב חגי איזירר דיין - יו"ר
2. הרב מנחם חשאי דיי
3. הרב ציון אלגרבלי דיין


- נגד -
התובע:
פלונית
הנתבע:
פלוני
פסק-דין

בית-הדין האזורי פסק (ביום י"ז באייר תשס"ח 22.5.08) בדעת רוב כי "על האשה לקבל גיטה". נתקבלה הבהרה מראב"ד שהוא חלק מדעת הרוב כי "על האשה לקבל גיטה" פירושו חיוב גט.

בנמוקיו מבסס האב"ד את פסה"ד על כך שהאשה אף כי רצתה שלום-בית אולם לבסוף הגיעה למסקנה שאין מקום לשקם את חיי המשפחה, א"כ אין מקום לעכב את הגט גם לא בגלל תביעות רכושיות.

גם הביטוי שאמרה בבית משפט "אין המשך לחיי הנישואין" זו הערכת מצב נוכח התנהגות הבעל כלפיה.

במקרים כאלה ישנם שני מצבים שההבדל ביניהם ברור. יש מצב בו האשה משלימה עם הכיוון של הגרושין אבל שאיפתה הבסיסית הוא לשלום-בית וגם כיום היא מוכנה לשלום-בית אם הבעל יפייס אותה כראוי. יעזוב האשה הזרה ילך עמה ליעוץ. ישנו מצב בו התנהגות הבעל גרמה לאשה שהיא אינה מוכנה יותר לשוב ולשקם את חיי המשפחה בשום תנאי ובשום פיוס ויעוץ.

מדברי הראב"ד ברור שהאשה נמצאת בקטגוריה הראשונה וכך גם נטען בפנינו. בדיון בפנינו הצהירה האשה שגם כיום היא מוכנה בסיוע יעוץ לבנות שלום-בית מחדש. היא הצהירה שלמען שלום-בית היתה מוכנה לסגור כל התיקים של חלוקת רכוש בבית המשפט.

נותרה א"כ רק העובדה שמצד הבעל לא נראה שום סיכוי של צעד חיובי לקראת האשה וממילא עולה שאין סיכוי לשלום-בית. אך כלום זה מהוה עילה לחיוב האשה בגט ולהפסיד מזונותיה?

גם הדיין הנוסף המייצג דעת הרוב שקבע שאין הצדדים רוצים זב"ז לא התכון לומר שהאשה לא רוצה שלום-בית כי אם כך הדבר כיצד כתב בד בבד שהיא זכאית לכתובתה. גם מדברי האב"ד נראה שלא פסיקא ליה שהפסידה כתובתה. היה אולי מקום לפרש כוונתם שהם חייבו האשה בגט מטעם מאיס עלי של הבעל ולכן אינה מפסידה כתובתה. אבל נראה גם לסוברים שבמקום מאיס עלי עם אמתלאות מבוררות יש מקום לחייב את הצד השני בגט אבל בנדון שלנו טענת מאיס עלי הושמעה כאשר הבעל כבר היה בקשר של חיים משותפים עם אשה שנתן עיניו ולבו בה וא"כ אין לו נאמנות לטעון מאיס עלי.

הבעל אמנם טוען שהקשר עם האשה הזרה החל לאחר שאולץ לעזוב את הבית אבל אין לו נאמנות לטעון כך כאשר את עצם טענת ה"מאיס עלי" הוא טען בבית-הדין לאחר שכבר היה בקשר אמיץ עם אשה.

שמא תאמר שהצדדים הם מעדות המזרח שלא קבלו את החדר"ג של גרושין בעל כרחה מ"מ זהו מנהג כל הקהילות כאן בארץ וקבלו עלייהו בעת הנישואין (והארכתי בזה בפס"ד בתיק בן נעים משנת תשס"ט).

גם אם נאמר שאין בזה מנהג משום שלמקרה שהפרוד נמשך ארבע שנים לא התחייבו מראש, מ"מ הנובע מזה אינו לחייב אותה בגט אלא להתיר לבעל לגרשה בע"כ. אבל בי"ד לא יסייע לו בזה. גם נובע מזה שיכול לומר לה טלי גיטך וכתובתך ואפטר מהמזונות וקים לי כדעת רא"ם אבל כאן אינו יכול להציע כתובה, כי לא נפסק מה חיובו בזה.

אולם כאמור לעיל אין לקבל במצב כזה את הטענה של פקיעת המנהג, כי אמנם הם בפרוד של ארבע שנים אבל הפרוד נגרם או נמשך עקב הקשר האינטימי עם אשה זרה ובכה"ג אין להקל במנהג, ויתכן שכל כולו של המנהג נועד למנוע עזיבות חמורות של הנשים ונתינת עינים באשה זרה.

בנוסף, יש לזכור שאין הלכה כר"ע ואין לגרש אשתו הראשונה מפני טיעון של "מצא אחרת" ונראה שגם ר"ע יודה שאם מצא אחרת וחי עמה ללא נישואין אין אשה כזו כלולה בהיתר של ר"ע. (ועי' בהעתק הפס"ד מתיק בן נעים).

אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעקרון.

בית-הדין דן במושגים של עילות גרושין וכן גם בטענות מאיס עלי לסוגיהן וכלליהן בלבד. "מות הנישואין" יכול להשקל כחלק מהמרכיב וההוכחה לטענת מאיס עלי ותו לא.

לאור הנ"ל מתקבל הערעור, ובית-הדין מקבל את פסה"ד של דעת המיעוט של בית-הדין האזורי.

(-)        חגי איזירר

ראיתי מ"ש עמיתי, ולענ"ד נראה כמ"ש בתיק אחר שכאשר בטלו התנאים המינימליים לשיקום שלום בית בין בני בני הזוג, ואפ' שהמדובר באשמת הבעל שעיניו נתן באחרת מ"מ אין איסור לגרש אשה ראשונה כאשר קבלה האשה כל המגיע לה, ומעבר לכך לפי ההלכה, ולכן בנידונינו שהאשה פנתה לבימ"ש לפירוק השותפות באופן שאינה מצטמצמת לקבל רק המגיע לה לפי ההלכה, ובנוסף לכך תקבל גם מלוא כתובתה, אין כל טעם וסיבה להמשך הנישואין, (עיין תעלומות לב חאהע"ז סי' א). ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אשה בע"כ, נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשים טיפולו של בית-הדין, כשם שבעילות המפורסמות לחיוב גרושין באשה וכל אנפין שויין שלא חל המנהג יש לחייב האשה בגירושין, שהנושא הוא בתחום טיפולו של בית-הדין.

ובנידוננו שהבעל אשם, יש לנהוג בו בטיפול שונה מהרגיל בעילות לגירושין שלא להפעיל סנקציות בשלב ראשון ולבדוק אפשרות להשתמש באמצעי כפיה כגון בשימוש במתן היתר נישואין, באם האשה לא תסכים להתגרש, או באמצעים אחרים מלבד הסנקציות הקבועות בחוק, וזאת כמובן באם החוק מאפשר זאת במסגרת חיוב גרושין בתיק גרושין, ובית-הדין יחליט על כך, ויצויין שהיסוד ללכת לפי המנהג בנישואין מקורו בשו"ע אבהע"ז סימן קנ"ד בהגהה "וכל מקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג, ואפ' לא התנו בשעת נישואין כאילו התנו שכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא" (דעת עצמו וכ"כ הרשב"א סי' אלף ש"ז ובתשובות מיימוניות סוף אישות לה) מ"מ כאשר שהצדדים פרודים עידן ועידנים אין מנהג כזה, והנושא הוא בתחום הכרעתו של בית-הדין, ומה גם שלו יצוייר שהמנהג מתייחס גם למקרה זה יש לבטלו, מאחר ומצב תלוי אחריתו מי ישורנו. וכן לו יצוייר שכרוך איסור כלשהוא בחיוב גרושין מצד האיסור שלא לגרש אשה ראשונה לא היה הרה"ג חיים פלאגי גוזר נידוי על מי שגורם עיכוב גרושין אצל שני בני הזוג. עיין שו"ת חיים ושלום אבהע"ז ס"ק קיב "דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים... ולדעת מרן החביב בי"ד מנדין אותו..." ולו יצוייר שיש איסור בדבר מצד גרושי אשה ראשונה אין מנדין מי שמעכב גירושין.

ולגופו של ענין נראה שהמדובר באיסור גרושי ראשונה רק כשגרים ביחד ולא נפרדים עידן ועידנים, ועיין ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות שכתוב בגין מורד דמוספים על כתובתה "דאם שנאה יגרשנה" למרות שבהלכות גרושין פרק י' סעיף כ"א כתב ... "ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה יגרשנה", ועיין בטור וברשב"ש סי' ח"א שלא גורס המלה שניה, ולכאורא דברי הרמב"ם סותרים אחד את השני ומוכרחים לומר כשמדובר במורד דמאיס שאני דבטלו תנאי אישות, דאין איסור לגרש. ויש מקום להאריך הרבה בנושא זה מאחר והגדרים ברמב"ם לא ברורים דמצד אחד מצריך ערוות דבר כשיטת ב"ש למרות שההלכה היא כב"ה, ומוכרחים לומר שהמכוון בדבריו בערוות דבר פ' בכיעור, בניגוד לדעת בית שמאי שיש צורך בערוות דבר ממש כעדים והראיה, משא"כ לבית הלל, כשהמדובר רק באומדנות או פשרה כנגדו כתב שאין למהר לגרשה למרות שמעיקר הדין מותר כשיש כיעור ואומדנות לזנות או פשע כנגדו כב"ה משא"כ שניה אם פשעה כנגדו ומצד זה שונא אותה יכול לגרש אותה, ועכ"פ הרמב"ם בסעיף הזה לא דבר במצב של פירוד ובמיוחד כשהוא ממושך.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ