אין להטיל דופי בהחלטת המחוזי לפסול מותב של השלום בגין זיכוי נאשם בעבירות מין.

הנשיאה ד' ביניש:

1.        בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נצהיר על בטלות החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הנשיאה ד' ברלינר, השופט ג' קרא והשופטת ת' שפירא) מיום 30.6.2010 בערעור המדינה על זיכויו של העותר (להלן: הערעור הפלילי או הערעור), בה נקבע כי לצורך גזירת דינו של העותר יוחזר הדיון לבית משפט השלום, אך לא לאותו מותב שדן בעניינו בעבר.

2.        תחילתה של המסכת העובדתית הצריכה לענייננו בפסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט ד' מור) אשר זיכה את העותר מעבירות של ניסיון למעשה מגונה לפי סעיף 438(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וניסיון להטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(6)(א) בצירוף סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. בית משפט השלום נימק את הכרעת הדין בשלושה טעמים: קבלת טענתו של העותר, הנאשם דשם, להגנה מן הצדק מסוג "פח יקוש"; קביעה כי לא הוכח דבר קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת ניסיון להטרדה מינית, וקביעה כי ביחס לאישום בניסיון למעשה מגונה לא הוכח שמעשי הנאשם חרגו ממעשי הכנה בלבד.

3.        המדינה ערערה על הכרעת הדין האמורה וביום 30.6.2010 ניתן פסק הדין בערעור. בית המשפט המחוזי מצא כי בית משפט השלום שגה בכל אחד מהטעמים שמנה לזיכויו של העותר, ועל כן קיבל את הערעור והרשיע את העותר בעבירות שיוחסו לו. בעקבות הרשעת הנאשם, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית משפט השלום לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת הדין. לצד זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין לא יהיה זה מן הראוי להחזיר את הדיון למותב שדן בתיק בערכאה הדיונית. זאת, נוכח התרשמותו, על רקע עיון בפרוטוקול הדיון ובהכרעת הדין של בית משפט השלום, כי דעתו של המותב הקודם ננעלה.

4.        כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו בה טוען העותר כי ההחלטה להעביר את התיק לשמיעת טיעונים לעונש בפני מותב אחר ניתנה בחוסר סמכות ופוגעת בצדק. לטענתו, על דרך הכלל כאשר מחזירה ערכאת ערעור את התיק לערכאה הדיונית לצורך שמיעת טיעונים לעונש, חוזר התיק לאותו מותב שכבר דן בו בעבר. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא התבקש על ידי מי מהצדדים לפסול את המותב הקודם ואף לא התבקש להעביר את התיק לשמיעה בפני מותב אחר, ועל כן בית המשפט לא היה רשאי לסטות ביוזמתו מהנוהג המקובל ולהחליט בעניין זה מבלי לשמוע את טענות הצדדים. מעבר לכך, לטענת העותר, הסמכות לדון בפסילת המותב מוענקת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), באופן בלעדי למותב עצמו, כאשר קיימת זכות ערעור על החלטתו בפני נשיא בית המשפט העליון. מכאן נובע, לשיטתו, כי דיני הפסלות אינם מכירים בסמכותה של ערכאת הערעור לפסול שופט, וגם מן הטעם הזה לא רשאי היה בית המשפט המחוזי להידרש לנושא. כמו כן, נטען לגופה של ההחלטה כי בנסיבות המקרה דנן לא קמה הצדקה לפסילת המותב על פי דיני הפסלות.

5.        לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים באנו לכדי מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף ואף לגופה, כמפורט להלן. 

           הכלל הנקוט בבית משפט זה מעוגן בחוק יסוד: השפיטה, ולפיו בית משפט זה אינו מוציא צווים ואינו דן בעניינים המצויים בסמכותם של בתי המשפט הפועלים מכוח חוק יסוד: השפיטה. סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את סמכותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבטל החלטות של בתי משפט וגופים אחרים שהוענקו להם סמכויות שיפוטיות בדין, מחריג מהסמכות האמורה את בתי המשפט הרגילים שכוננו על פי חוק היסוד (ראו לעניין זה:  בג"ץ 271/63 איזקסון נ' בית משפט השלום, נהריה, פ"ד יז 2356 (1963); בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 687 (1987) (להלן: פרשת הלפרין)). אמנם לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק סמכות כללית המעוגנת בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, להעניק סעד למען הצדק כאשר הוא רואה בכך צורך (ראו, למשל: בג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתי משותפים, פ"ד יב(2) 1668, 1674 (1958); בג"ץ 91/74 גבארה נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518, 522 (1974)). אולם, סמכות כללית זו ככלל אינה חלה על עניינים המצויים בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר.

6.        ההלכה המנחה שיצאה מלפני בית משפט זה, גובשה בפרשת הלפרין בנסיבות בהן נתקפה החלטתו של סגן נשיא בית משפט מחוזי בדבר קביעת גודלו של הרכב שדן בערעור פלילי. באותו עניין נדונו החריגים הקבועים בסעיפים 15(ג) ו15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, והוגדרו גבולות התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניינים הנדונים בפני הערכאות השיפוטיות הרגילות. על פי ההלכה שנקבעה שם, "בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור. קביעת הרכבים, קביעת מועדים, דחיית משפטים והעברת תיקים צריכות להיות נושאים, המושארים לשיקול-דעתו של הגורם השיפוטי המוסמך בבית המשפט, שהופקד על נושא זה לפי חוק-יסוד: השפיטה, או חוק בתי המשפט [נוסח משולב]" (שם, דברי הנשיא מ' שמגר בעמ' 702, ההדגשה במקור - ד.ב.).

           הנה כי כן, כשאלה מקדמית לדיון בעתירה, עלינו לבחון אם נסיבות המקרה שלפנינו נופלות בגדר חריגי הלכת הלפרין: ראשית, נבחן אם החלטתו של בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לשמיעה בפני בית משפט השלום, אך לא בפני אותו המותב שכבר דן בו, חורגת מגדר הסמכות שהוענקה לו בחוק; שנית, נבחן אם החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי מהווה החלטה בתחום המנהלי הטהור. נקדים את המאוחר ונציין כי יש להשיב על שתי השאלות בשלילה, ומשכך אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין נשוא העתירה.

7.        סמכויותיה של ערכאת ערעור הדנה בהליך פלילי קבועות בסעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע כדלקמן:

           במקרה דנן, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום מלווה בהוראה כי ישמע בפני מותב חדש. החלטה מסוג זה היא  אמנם בלתי שגרתית, ובדרך כלל כאשר מוחזר תיק לדיון בפני הערכאה הראשונה, הוא נקבע לשמיעה בפני אותו מותב שדן בו בעבר, אולם אין מדובר בהחלטה שהתקבלה בחוסר סמכות. הלכה למעשה, נוהגים בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות זו מימים ימימה (ראו, למשל: ע"פ 8/49 אשמאעיל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ב 325, 326 (1949); ע"פ 535/71 אבו חסין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 667 (1972); ע"פ 107/72 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 402 (1972); פסק דינו של השופט א' גולדברג בע"פ 4006/93 נוריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.1994); ע"פ (חי') 3426/03 אעמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.10.2003)). יתר על כן, לעיתים קרובות העובדה שבית המשפט המחוזי לא ראה להפעיל את סמכותו זו ולהורות על העברת התיק לשמיעה בפני מותב אחר, נלקחת בחשבון במסגרת הליכי פסלות כאשר אלה מוגשים מאוחר יותר. כך, למשל, בע"פ 4550/10 אבו סוכון נ' ויטלם (לא פורסם, 8.8.2010) נאמר כי "במקרים בהם מוצאת ערכאת הערעור שהתקיימו נסיבות המצדיקות את העברת התיק לשמיעה בפני שופט אחר, נהוג להוסיף הוראות מפורשות בקשר לכך... [ו]הנחיה כזו לא ניתנה ביחס לקובלנת המערער" (ראו גם: ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם, 27.8.2002); ע"פ 3163/10 עו"ד בריק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2010)).

8.        ברי כי החלטת ערכאת הערעור בכגון דא מהווה החלטה שיפוטית-מקצועית בתחום הנתון לשיקול דעתה. סמכותו של בית המשפט לתת הוראות מסוג זה יונקת מחובתו להבטיח משפט צדק, והפעלתה מבוססת על התרשמותו הישירה מהחומר שהונח בפניו. כפועל יוצא מאופייה השיפוטי של הסמכות בה עסקינן, היא נתונה לערעור בתום ההליכים, אך בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יתערב בה ולא ימיר את שיקול דעתה של ערכאת הערעור בשיקול דעתו, שאם לא כן ייווצר מסלול לעקיפת סדרי הדין הקבועים בחוק (ראו: בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3), 501 (1992)).

           נוכח האמור לעיל, בהיעדר עילה להתערבותנו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי על פי הלכת הלפרין, דין העתירה להידחות על הסף.

9.        למעלה מן הנדרש יצוין כי דינה של העתירה להידחות גם לגופה. כזכור, לטענת העותר, לא רשאי היה בית המשפט המחוזי להידרש ביוזמתו לשאלת יכולתו של המותב הקודם לדון בתיק באובייקטיביות, ובנוסף טוען הוא, כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם דיני פסלות שופטים.