אין הצדקה להימנעות מהרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה גם אם ההרשעה תגרום פגיעה חמורה בשיקומו של המשיב, שהינו סטודנט למשפטים שסיים את התמחותו

השופטת י' שבח :                                                        

בפנינו ערעור המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט י' יצחק) מיום 13.9.05, בת"פ 7417/02, לפיה לא הורשע המשיב בעבירה אותה ביצע. 

כנגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן בו נטען כי ביום 18.2.01 ו "על רקע סכסוך מתמשך בין הנאשמים למתלוננים" במסגרתו "האמינו הנאשמים כי המתלוננים הסיגו את גבולם", תקף המשיב את המתלונן וגרם לו לחבלה חמורה בכך ששבר את לסתו.

לאחר שמיעת מקצת עדי התביעה, חזר בו המשיב מכפירתו, והודה בעובדות כתב האישום המתוקן: גרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בהחלטתו מיום 13.9.05 קבע בית משפט קמא, כי הגם ש "מדובר בעבירה חמורה שתוצאותיה חמורות", הרי נמנע הוא מהרשעת המשיב מחמת היותו, בין היתר, נטול עבר פלילי, מחמת היות המקרה ארוע חריג וקיצוני עבור המשיב וכן מחמת התסקיר החיובי שהוגש בעניינו ואורח חייו הנורמטיבי. במיוחד נתן בית משפט קמא משקל לעובדה לפיה סיים המשיב את לימודי המשפטים והחל בהתמחותו ולחשש כי הרשעתו בדין תפגע בעתידו המקצועי.

על כך מלינה המדינה בערעור שבפנינו.

לטעמה, אי הרשעת המשיב מחמת השיקול לפיו לא יוכל להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין איננה במקומה לאור חומרת העבירה ולאור חומרת החבלה שנגרמה למתלונן ואשר הצריכה ניתוח ואשפוז.

המדינה טוענת כי אין די בטענה לפיה הרשעת המשיב תעמוד לו לרועץ בחייו המקצועיים שכן כל נאשם היוצא את שערי בית המשפט כשכתם הרשעה על כתפיו, עלול להפגע בעתיד. עוד מבקשת המדינה לזקוף לחובת המשיב את אי הודייתו המיידית ואת העובדה לפיה הושג הסדר הטיעון רק לאחר שמיעת מספר עדי תביעה. כמו כן מדגישה המדינה את חומרת עבירת האלימות שפשתה בחברה ואת הצורך לבער את הנגע ולשרש את התופעה - צורך שאיננו עולה בקנה אחד עם אי-ההרשעה, המעבירה מסר מוטעה, לפיו עסקינן בעבירה נטולת חומרה.

מנגד, מדגיש הסניגור המלומד  את נסיבותיו המיוחדות של המשיב, בהפנותו, בין היתר, לנסיבות האירוע בהן נגרמה החבלה, המתאפיינות בסכסוך על רקע הסגת גבול ועל אי היותה של החבלה חד-צדדית כי אם במסגרת קטטה.

הסניגור מדגיש את התסקיר החיובי, את אורחות חייו הנורמטיביות של המשיב, את שרותו הצבאי ואת העדרו של עבר פלילי. במיוחד מדגיש הוא את העובדה לפיה סיים המשיב את לימודי המשפטים, אף סיים את התמחותו ואת הנזק הקשה שייגרם למרשו בגין ההרשעה מחמת חוסר יכולתו לקבל רשיון עריכת דין.

הפסיקה המנחה בסוגיית אי-ההרשעה (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, נב(3) עמ' 337 ופסיקה שבאה בעקבותיו) מצביעה על הקווים המנחים ליישום החריג של אי-ההרשעה, כאשר הכלל המושל בכיפה קובע כי כאשר מוכחות העובדות נשוא כתב האישום, יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

יחד עם זאת, בהינתן עובדות ספציפיות מהן עולה יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין, ובהינתן נסיבות אישיות מיוחדות ובכללן כשל חד-פעמי, עבר נקי וכו' - רשאי בית המשפט ליישם את החריג לכלל ולהמנע מהרשעה.

וכפי שנקבע בפסק דין כתב לעיל:

" הימנעות מהרשעה אפשרית, איפוא, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

אין ספק כי במקרה דנן הוכח קיומו של הגורם הראשון, דהיינו, ההרשעה תגרום פגיעה חמורה בשיקומו של המשיב, שהרי בפנינו סטודנט למשפטים שסיים את התמחותו והוא ניצב בפני סיכון ממשי לפיו לא תקבלו הלשכה לשורותיה, לאור הוראת סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, הקובע:

" הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו -

(1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין".

הדילמה הניצבת בפנינו מתייחסת לשאלת קיומו של התנאי השני לאי-ההרשעה, דהיינו, האם בפנינו עבירה מסוג כזה המאפשרת לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה, מבלי לפגוע בצורה ממשית בשיקולי ענישה אחרים ובצורך ההרתעתי.

לו היינו מצויים בשלב הערכאה הדיונית ולו נדרשנו להפעיל את שיקול דעתנו אנו, יתכן  והיינו מורים על הרשעת המשיב שכן אין להקל ראש בעבירה אותה ביצע המשיב המתבטאת בחבלה חמורה אשר גרמה לשבירת לסתו של המתלונן ואשר הצריכה ניתוח.