השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום שהוגש נגד המערער, שחר דביר זליגר, לבית-המשפט המחוזי בירושלים, נכללו שמונה אישומים בהם פורטה פעילות עבריינית, אותה ביצע, כנטען, החל משנת 1998 ועד למעצרו בשנת 2003, אשר תמציתה הינה זו:
אישום ראשון - נטען כי המערער, תושב היישוב עדי עד שבשומרון, היה חבר בהתארגנות טרוריסטית של יהודים אשר ביקשה לבצע פיגועים נגד ערבים באזור יהודה ושומרון. ארגון זה ביצע בשנים 2001-2000 שבעה פיגועי ירי לעבר כלי רכב של ערבים, כתוצאה מהם נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שישה עשר; ארבעה פיגועים וניסיונות לפיגועים על ידי הנחת מטעני חבלה, לרוב בסמוך לבתי ספר, אשר בשניים מהם נפצעו מספר תלמידים ועוברי אורח. באישום זה יוחסה למערער עבירה של חברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948.
אישום שני - נטען, כי המערער התפרץ למבנה ששימש למגורים של חיילי צה"ל אשר נשלחו לאבטח את היישוב כרמל בדרום הר חברון, וגנב רובה סער מסוג M16. באישום זה יוחסו לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה ועבירות בנשק, לפי סעיפים 405, 384 בצירוף 383, 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).
אישום שלישי - נטען, כי במחצית השנייה של שנת 1998, קשר המערער קשר עם חברו, סלע תור (להלן: סלע), לבצע פיגועים נגד תושבים ערבים, וניסה לרתום לקשר זה גם את חברו חגי אביקר (להלן: חגי). לשם כך נסעו המערער וסלע להיפגש עם חגי במקום מגוריו של האחרון בסמוך למעיין "עין פרת" שבוואדי קלט. השניים הציעו לו להשתתף בביצוע פיגועי ירי, או לשמש כתצפיתן, אך הוא דחה אותם. באישום זה יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, וניסיון לקשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, בשילוב סעיפים 25 ו-34ד לחוק.
אישום רביעי - נטען, כי בשלהי שנת 1998, הטמינו המערער וסלע באזור מושב זכריה ארגז ובו רימון זרחן ומאיץ חבלה. ארגז זה נועד להוות סליק לאמצעי לחימה שישמשו לפיגועים כנגד ערבים. באישום זה יוחסה למערער עבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.
אישום חמישי - נטען, כי המערער הלין בביתו בלילה שבין ה-13 ל-14 ביוני 2001 שניים מחבריו לארגון הטרור, אשר ביצעו באותו ערב פיגוע ירי בכביש חיזמה, במטרה לסייע להם להימלט מן הדין. הללו הגיעו לביתו של המערער בעדי עד סמוך לחצות, דווחו לו על מעשיהם, וניקו את רכבם מתרמילי הכדורים שנורו במהלך הפיגוע. בגין אישום זה יוחסה למערער עבירה של סיוע לאחר מעשה, עבירה לפי סעיפים 260 ו-261(1) לחוק.
אישום שישי - נטען, כי בתחילת שנת 2003 קיבל המערער מיצחק פס שמונה לבנות חבלה שנגנבו מצה"ל, המכילות חומר נפץ במשקל כולל של 4 ק"ג. הוא החזיקן במשמורת בביתו במשך מספר חודשים, עד שביום 17.7.03 מסרן לידיהם של יצחק פס ומתתיהו שבו, ואותה שעה העריך כי אחד מהם מתעתד לבצע באמצעותן פיגועי טרור. באישום זה יוחסו למערער עבירות של עסקה בנשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-411 לחוק.
אישום שביעי - נטען, כי המערער וחבריו החזיקו בחשאי מגוון כלי נשק, תחמושת ואמצעי חבלה במערות בעדי עד. כלי נשק אלו שימשו לפיגועי ירי ולהרכבת מטענים על ידי חברי ארגון הטרור. אחד מכלי הנשק נמצא בתוך תיק השייך לנאשם. באישום זה יוחסו למערער עבירות של החזקת נשק ותחמושת שלא כדין, ועבירה של אי-מניעת פשע, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-262 לחוק.
אישום שמיני - נטען, כי המערער החזיק סמוך לביתו חומר נפץ מסוג TNT במשקל של 1.5 ק"ג, ובכך עבר עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.
חקירתו של המערער
2. עם מעצרו של המערער, הוא נחקר על ידי שירות הביטחון הכללי ולאחר מכן גם על ידי המשטרה. בראשית מעצרו, נמנע מהמערער להיפגש עם עורך-דין מכוח סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חסד"פ), אולם חוקריו יידעו אותו בדבר זכות השתיקה העומדת לו. מידת שיתוף הפעולה של המערער עם חוקריו במהלך החקירה ידעה תהפוכות רבות. להשתלשלות האירועים בראשית הדרך נודעת חשיבות רבה, שכן המערער משיג על קבילות הראיות אשר הושגו בשלב זה, ועל כן אפנה לסקור את מהלכה של החקירה.
תחילה, סרב המערער לשתף פעולה עם חוקריו (ת/101-ת/110), אולם לאחר מכן הציע כי ימסור מידע אודות פיגועי ירי ומטעני חבלה, וישכנע פעילים שנעצרו, ואף כאלו שטרם נעצרו, כי יחדלו מפעילותם החבלנית ויסגירו עצמם לידי רשויות החוק. בעבור כך, ביקש המערער הקלה בעונשם של יתר החשודים שנעצרו בפרשה, ושל אחיו שנעצר אף הוא בגין הנחת מטען חבלה בבית ספר במזרח ירושלים, וכי הוא עצמו לא יעמוד לדין בפרשת לבנות החבלה. החוקרים הבהירו למערער כי הם אין הם מוסמכים להגיע עימו להסדר, הואיל והדבר מחייב את אישורה של הפרקליטות. הם הוסיפו ואמרו לו, כי כדי להוכיח את רצינות כוונותיו ומהימנותו, עליו לשתף אותם בפרטי מידע נוספים, והם ידאגו להעביר זאת לגורמים הרלוונטיים ולשכנעם בטובתו. בקשות כגון דא שזורות במהלך כל חקירותו של המערער, והתשובות אשר ניתנו לו, זהות בתוכנן (ת/115; עמ' 9, 28 לת/116א; ת/118; עמ' 23-24 לת/120א; ת/127, ת/130, עמ' 120 לת/134א(1); עמ' 12 לת/134א(2); עמ' 21 לת/134א(3); עמ' 17-19, 51, לת/137א(1); עמ' 90 לת/137א(2); עמ' 28 לת/140א(1)).
מנגד, יש לציין כי במקרים ספוראדיים במהלך החקירה, נדמה היה כי החוקרים רומזים למערער כי דבריו אינם מהווים "עדות" רגילה העשויה לשמש ראיה כנגדו (עמ' 49 לת/116א; עמ' 43 לת/133א; עמ' 93 לת/139א). בה בעת, הדגישו החוקרים כי הם אינם מבקשים להטעותו, וכי אין הם משפטנים המוסמכים לייעץ לו (עמ' 94 לת/139א).
3. המערער שעה לעצת חוקריו, ופירט באריכות מידע רב בנוגע למהות ההתארגנות הטרוריסטית ופעילותו בה, ובנוגע למצבורי הנשק ששימשו לפיגועים. עם זאת, גם כאשר שיתף המערער פעולה עם חוקריו ומסר לידיהם מידע מפורט, הוא סירב למסור את שמות המעורבים בפרשה מנימוקים הלכתיים, למעט מקרים בודדים בהם התרצה לעשות כן. יחד עם זאת, הקפיד המערער לסייג חלק מפרטי המידע שמסר, בכך שטען כי שמע אותו מפי אחרים והוא אינו מכיר אותו מידיעה אישית. בחלק מן המקרים טען כי פרטים אלו "אולי" נכונים, וכי מדובר בניחוש והשערות בלבד (ת/115; ת/116; עמ' 14, 17, 34, לת/116א; ת/119; ת/133; עמ' 90 לת/134א(3); עמ' 110 לת/135א(1); עמ' 15-17 לת/136א; ת/137; עמ' 14, 30, 55-57 לת/137א(2); ת/138; ת/138א; עמ' 20, 46 לת/139א(1)).
4. ביום 7.8.03, חלה התקדמות בחקירתו של המערער, כאשר בעת טיול משותף שערך עם אחד מחוקריו בחצר מתקן הכליאה, הוא הודה כי השתתף בפיגוע ירי שנערך בסמוך ליישוב חיזמה בקיץ 2001, וכי קיבל דבר מה עטוף בשקית ניילון מידי יצחק פס. עם זאת, טען כי לא היה מודע לכך שמדובר בלבנות חבלה (ת/118). כששב המערער לחדר החקירות, חזר על הודאתו בפני חוקר נוסף, אולם סייג את דבריו באומרו "אולי". המערער הוסיף כי גנב את הנשק ששימש לביצוע פיגוע הירי, כאשר התפרץ לחדרי המגורים של חיילי צה"ל באחד מיישובי דרום הר חברון (ת/119).
כאשר הבין המערער כי החוקרים אינם שועים לבקשותיו, וכי הם אינם יכולים להבטיחו כי אמרותיו יוותרו במישור המודיעיני בלבד, אלא הם עשויות לשמש ראיה נגדו ונגד אחרים (עמ' 36 לת/133א; עמ' 46-47, 53, 107-109, 130, 136 לת/135א(1); עמ' 19, 32, 60-64, 95 לת/136א; עמ' 27 לת/137א(1); עמ' 22 לת/139א(1)), הוא הודיע כי בהודאתו הנ"ל מיום 7.8.03, הוא בדה פרטים רבים מליבו (ת/130; עמ' 75 לת/134א(3); עמ' 48, 128 לת/135א(1); עמ' 58-59 לת/136א; עמ' 55 לת/137א(1); עמ' 48 לת/140א(1); עמ' 11, 19, 35, 44 לת/140א(2); עמ' 4 לת/147א(2)). בהמשך, מסר המערער לחוקריו כי כל מה שאמר עד כה אינו נכון, ובלשונו: "עבדתי עליכם מההתחלה כמעט, עד הסוף" (עמ' 19 לת/140א(2)). עוד מסר המערער, כי יטען בפני בית-המשפט להפרת הבטחתם הלכאורית של חוקריו, לפיה אמרותיו ישמשו מידע מודיעיני בלבד (עמ' 52 ועמ' 86-87 לת/133א, עמ' 22, 58, 63-64 לת/136א). זה המקום לציין, כי המערער היה מודע לנוהל החקירה הסטנדרטי בשב"כ, אשר התקיים גם בעניינו, לפיו חוקריו מתעדים את התנהלות החקירה בזיכרון דברים, סמוך לאחר סיומן (עמ' 17, 23 לת/139א(2); עמ' 834, 888 לפרוטוקול).
5. התפתחות נוספת בחקירת המערער התרחשה ביום 15.8.03, כאשר הוא כתב במו ידיו פרטי מידע רבים אודות ההתארגנות הבלתי חוקית, והפיגועים השונים שביצעה. המערער סרב לנקוב בשמם של המעורבים בפרשה, ותחת זאת, כינה אותם במספרים (ת/143). בהמשך, עדכן המערער את רשימותיו מן החקירה הקודמת, הוסיף את השמות החסרים, ואף העלה על הכתב את גרסתו בעניין הלנת המפגעים בביתו לאחר הפיגוע בחיזמה (ת/144; ת/145 והנספחים להם).
6. ביום 20.8.03 החלה חקירת המערער במשטרה, ובמהלכה הוצגו בפניו זיכרונות הדברים מחקירותיו בשב"כ. לאחר שעיין בהם, הודה המערער כי פרטי המידע שמסר עד כה ניתנו מרצונו הטוב והחופשי, והוא אף עדכן ושינה מספר פרטים, אשר לדבריו, היו בלתי מדויקים. באשר למידע שמסר בכתב ידו ציין, כי "יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון, אבל אני בגדול שיקרתי בקטע של השמות וכל השאר נכון" (עמ' 2 לת/4, ההדגשה הוספה). למחרת היום, נפגש המערער לראשונה עם עורך דינו, ובחקירה שהתנהלה בעקבות זאת, מסר כי השמות שציין בחקירותיו אינם נכונים, וכי גניבת הרובה מן היישוב כרמל והלנת המפגעים בביתו לאחר הפיגוע בחיזמה, לא היו מעולם (ת/154). בהמשך, נמנע המערער מלשתף פעולה עם חוקריו, אולם שב וטען כי השתלשלות האירועים כפי שתוארה על ידו, נכונה, למעט שמות המעורבים (ת/183). לשם השלמת התמונה אציין, כי במהלך המשפט העיד המערער על עצמו כמי שבמהלך חקירותיו היתל בחוקריו, ניסה להטעותם, ואף נקט נגדם ב"תרגילי חקירה" (עמ' 897 לפרוטוקול).