פסק דין
העותר מבקש לבטל החלטת המשיבה 1 מיום 4.11.13, לגנוז תלונתו נגד המשיבה 4 מיום 10.11.09, ולהורות למשיבה 1 להגיש קובלנה משמעתית נגד המשיבה 4.
התלונה נושא החלטת המשיבה 1 הוגשה על ידי העותר לאור אירוע מיום 17.9.09, בבית משפט השלום ברחובות, שם הוגשה תובענה נגד העותר על ידי חברת מורן לויט בע"מ (ת"א 1275-08). המשיבה 4 לא הייתה חלק מן הצוות המשפטי של מי מן הצדדים באותו הליך, אך נכחה באולם בית המשפט. דברים שהוחלפו בין העותר לבין המשיבה 4 באולם בית המשפט היוו בסיס לקובלנה משמעתית שהוגשה נגד העותר ובסופו של דבר, זוכה הוא על ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בפסק דינו מיום 20.8.13 (בד"א 24/11, 23/12). עניינה של התלונה שהגיש העותר נגד המשיבה 4 נסב על דברים שאירעו מחוץ לאולם בית המשפט ביום 17.9.09. על פי המיוחס למשיבה 4, אמרה היא למר אורי אמיתי (אשר זומן כעד הגנה בתובענה שהוגשה, כאמור, נגד העותר) דברים אלה: "רוני שקרן תיזהר מרוני אל תעזור לו בתיק הזה, הוא יכניס לך סכין בגב, עוד יגיע הזמן שלך". העותר טען בתלונתו כי המשיבה 4 ידעה בזמן אמת כי מר אמיתי זומן להעיד וכי המתין לתורו להיכנס לאולם בית המשפט לשם מסירת עדות. על כן, סבר העותר כי המשיבה 4 עברה עבירות פליליות לרבות הטרדת עד, איומים וניסיון להדחת עד ויש להעמידה לדין משמעתי בגין התנהגותה. למען שלמות התמונה אציין כי מר אמיתי העיד בהליך האמור (ראו נספח ג' לעתירה).
עיקר תגובתה של המשיבה 4 לתלונה, היה העדר כפירה באמירת הדברים למר אמיתי, מחד גיסא וכפירה מכל וכל בכך שידעה כי מר אמיתי הינו עד במשפט. לשיטתה, הדברים הם ממילא מחוץ למסגרת עבודתה של המשיבה 4 כעורכת דין ועל כן – דיני האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין אינם תופסים לגביהם. יתר על כן, המשיבה 4 טענה כי דבריה אינם בבחינת איום, ולו משום שאין מאחורי הדברים יסוד נפשי וממילא אין ביכולתה לבצע את שאמרה.
המשיבה 1 החליטה לגנוז את התלונה. זו הייתה לשון מכתב רכזת וועדת האתיקה, עו"ד קרסוצקי-יחזקאל:
העותר סבור כי החלטה זו נגועה באי סבירות קיצונית, במיוחד נוכח חומרת המעשה, קרי: פנייה אל העד בטרם עלייתו לדוכן העדים. לא זו אף זו. העותר סבור כי חוסר הסבירות הקיצונית מיוסד על אדן נוסף: המשיבה 1 לא ניהלה פרוטוקול אשר תיעד את דיוניה, ממנו ניתן ללמוד על מהלך הדיון ועל הדברים שהוחלפו במסגרתו, אשר בסופו של דבר הוליכו להחלטה דנן. למעשה, כל הקיים בפרוטוקול מלמד כי נתקיימה ישיבה, נכחו בה חברי הוועדה, תלונת העותר נגד המשיבה 4 עלתה על סדר היום, ניתנה לגביה חוות דעת של רפרנט הוועדה ובסופו של דיון (שתוכנו אינו מתועד) – נתקבלה החלטה שלשונה הובאה לעיל (דברים אלה מבוססים על עדותה של עו"ד גב' קרסוצקי-יחזקאל, אשר נחקרה לפניי). העותר טוען כי התנהלות זו כשלעצמה לוקה באי-סבירות קיצונית והדבר משליך גם על תוכן ההחלטה.
בכל הכבוד, דעתי שונה. החלטת המשיבה 1 מציינת מפורשות כי לדעתה, אין בדברי המשיבה 4 למר אמיתי משום עבירות. איני מוצא חוסר סבירות בעמדה זו (ואין לסבור כי קיימא לן חוסר סבירות קיצונית). לשם כך, דייני אם אומר שקיימת מחלוקת עובדתית בשאלה אם ידעה המשיבה 4 שמר אמיתי הוא עד בתובענה שבה נתבע העותר, אם לאו (מה גם שספק רב אם דברי המשיבה 4 באים בדלת אמות עבודתה המקצועית: על"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' שפטל, ניתן ביום 1.1.02, פורסם במאגר נבו; בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' שרגא, ניתן ביום 15.8.12, פורסם במאגר נבו). בהינתן ספקות אלה ומשעל מנת להרשיע פלוני בעבירת משמעת, נדרשות ראיות מעבר לספק סביר, קרי: החורגות מרמה של "מילה נגד מילה", וראיות כאלה אינן בנמצא – לא ייפלא כי המשיבה 1 החליטה את אשר החליטה.
יתר על כן: אשר לאיום, ההלכה היא כי ..."יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה. כאשר ראובן מזהיר את שמעון מפני פגיעה אפשרית בו, אין לומר, כי ראובן מאיים על שמעון. קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה, כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373, 384 (1989). ראו גם בד"א 24/11, 23/12, נספח ח' לעיקרי הטיעון מטעם העותר).
לפנים מן הנדרש, התבטאויות כמובא להלן (מפי העותר) לא הביאו להרשעה בדיון משמעתי:
"אני מוכן לדרוס את עופר, אני אזיין לו את הצורה, אני אקרע לו את התחת. הוא יירק דם. הוא דרעק שפגע באשתי ובילדים. אני מחזיק אותו בביצים ולא אעזוב אותו. הוא בידיים שלי. אני אראה לו. אני אתפור אותו עד יום מותי".
(פסקה 18 סיפא לפסק הדין בבד"א 24/11, 23/12 הנ"ל).
לא ייפלא אפוא אם הוחלט לגנוז התלונה נגד המשיבה 4 ל התבטאותה כלפי מר אמיתי.
המסקנה היא כי אין למצוא חוסר סבירות בהחלטת המשיבה 1. חקירת עו"ד גב' קרסוצקי-יחזקאל על תצהיריה לא הביאה לידי תמיכה בעמדת העותר. אין רגליים לסברת העותר כי האמור בתצהיריה אינו אמת. על פי התרשמותי – היפוכו של דבר הוא הנכון: התצהירים משקפים את האמת.
העותר ביקש ללמוד על חוסר הסבירות גם מעובדת העדר תיעוד בפרוטוקול של תוכן דיוני וועדת האתיקה, אלא שניתן לקצר בכך ולומר כי הוועדה אינה חייבת לתעד בפרוטוקול את השקלא וטריא פרי דיוניה וגם אילו הייתה מתעדת – היה פרוטוקול זה חסוי הואיל והוא בגדר התייעצות פנימית שאינה חומר שיש למסור לעיון נאשם בפלילים, קל וחומר למתלונן דוגמת העותר (השוו: בג"צ 5675/04 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (1) 199, 224 (2004); עת"מ 47774-11-11 שטנגר נ' ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין, ניתן ביום 30.8.12, פורסם במאגר נבו).
על כן, דין העתירה להידחות וכך אני מורה.
העותר יישא בהוצאות המשיבים 1 ו-4 בסכום של 5000 ₪, להיום, לכל אחד מהם. בפסיקת סכום זה הבאתי בחשבון את אי הגשת עיקרי הטעיון על ידי המשיבים 1 ו-4.
ניתן היום, כ"ו באדר א' התשע"ד (26.2.2014), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא כדין עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
