פסק דין
בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בעקבות תאונה שארעה ביום 31/5/05.
התובע טוען כי רכב על אופניו ביום הנ"ל על מדרכה בכביש שבתחום שיפוטה של הנתבעת. הוא ביקש לרדת עם אופניו מהמדרכה אל הכביש. עקב קיום שבר במדרכה, הוא נפל ונגרם לו נזק גוף קשה.
הצדדים הביאו את ראיותיהם הן בשאלת האחריות הנזיקית והן בשאלת הנזק והפיצויים. מטעם התובע העיד הוא בעצמו וכן העיד אחיו. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים כלל. לאחר מכן, סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בכתב, לבקשתם, והתיק הונח בפניי למתן פסק דין.
בכל הקשור לנסיבות ארוע התאונה: התובע טוען כי ביום 31/5/05 בסמוך לשעה 15:30 הוא רכב על אופניו בדרכו מעבודתו בחזרה הביתה ברחוב לוי אשכול בקריית ים; בדרכו הוא עבר דרך שדרות ורבורג בקריית שאול (אשר נמצאת בתחום השיפוט של הנתבעת). התובע הגיע למקום בו רצה לרדת עם אופניו מהמדרכה אל הכביש ואז נתקל במדרכה שבורה ושקועה, התהפך ונפל ושבר את רגלו השמאלית. כתוצאה מהתאונה הוא אושפז פעמיים ועבר ניתוח ונותרה לו נכות צמיתה.
בכל הקשור לנסיבות העובדתיות של ארוע התאונה, ניתן לומר, באופן כללי, כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים. המחלוקת העובדתית הקיימת היא כמעט זניחה. הגרסה העקבית מפי התובע כפי שקיבלה ביטוי במסמכים בכתב שנערכו לפני הגשת התביעה, הגרסה כפי שהופיעה בכתב התביעה ולאחר מכן בתצהיר עדות הראשית והעדות בבית המשפט - גרסה זו אינה מעלה מחלוקת של ממש בין התובע לנתבעת. אין מחלוקת שהתובע רכב על אופניו על המדרכה, מקום שאסור לעשות כן על פי דיני התעבורה. אין מחלוקת בדבר מיקום ארוע התאונה בשד' ורבורג בקריית שאול. אין מחלוקת כי התובע הגיע לשלב בו רצה לרדת מהמדרכה אל הכביש, כאשר באותו מקום קיימת מדרכה שבורה ושקועה. אין מחלוקת כי התובע ירד באותו מקום דווקא וזאת ביודעין, כיוון שרק שם יש שיפוע של האספלט של המדרכה. אין מחלוקת שהתובע נפל תוך כדי ירידה באותו מקום של המדרכה השבורה. אמנם בהמשך לכך נתגלתה מחלוקת מסוימת בכל הקשור למקום בו שכב התובע על המדרכה לאחר קרות התאונה, אך מחלוקת זו איננה מהותית בכל הקשור לקביעת התשתית העובדתית הנדרשת לשם הכרעה במחלוקת המשפטית בדבר קיום או אי קיום אחריות נזיקית בגין התאונה נשוא הדיון.
התובע טוען כי מתקים הכלל "דבר מסוכן" כאמור בסעיף 38 לפקודת הנזיקין וכן מתקיים הכלל "הדבר מדבר בעדו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. כמו כן הוא טוען כי מתקיימת עוולת הפרה חובה חקוקה ולבסוף מתקיימת עוולת הרשלנות. הנתבעת טוענת כי אין אחריות נזיקית כלשהי בהתאם לנסיבות שהוכחו בבית המשפט ובוודאי שאין להטיל אחריות על הנתבעת, נוכח אשמו המלא והמוחלט של התובע אשר רכב על המדרכה בניגוד מוחלט להוראות תקנות תעבורה וכן החליט במודע ובמתכוון לרדת עם אופניו מהמדרכה אל הכביש בדיוק באותו מקום שבו קיימת מדרכה שבורה.
מהסיכומים שהוגשו בפניי, אינני רואה צורך להידרש לשני הכללים אשר מעבירים את נטל ההוכחה (דבר מסוכן וכן הדבר מדבר בעדו) ולו מן הטעם שב"כ התובע הזכיר כללים אלה בסיכומיו מבלי שנעשה בהם דיון אמיתי בכל הקשור לקיום יסודותיהם של הכללים הנ"ל, כפי שאלה קיבלו ביטוי בסעיפים 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין. כך הוא הדבר בכל הקשור לטענה בדבר הפרת חובות חקוקות (ודי שאפנה לשורות המועטות שנרשמו בסעיף 56, עמ' 9 לסיכומי ב"כ התובע).
בכל הקשור לעוולת הרשלנות: עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות מצטברים כדלקמן: קיום חובת זהירות על שני רכיביה (חובת זהירות מושגית וכן חובת זהירות קונקרטית); הפרת חובת הזהירות; גרימת נזק כתוצאה מאותה הפרה (סוגית הקשר הסיבתי).
רשות מקומית חבה, באופן כללי, חובת זהירות מושגית כלפי כל באי המקום אשר משתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה. בכל הקשור לחובת הזהירות המושגית, הרי בנסיבות המקרה הספיציפי שבפנינו, חבה עיריית חיפה חובת זהירות כלפי התובע בתור משתמש ברשות בשטח הציבורי הנ"ל וזאת בנסיבות המיוחדות של התאונה ולפיהן הסיכון של פגיעה בירידה באותו מקום שבו קיימת מדרכה שקועה ושבורה הינו במתחם הצפיות הסבירה של הנתבעת.
זאת ועוד, ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה. על פי הראיות שהובאו בפניי, לרבות ובעיקר תמונות שהוצגו כראיות ואשר מראות את מצב המדרכה באותו מקום, הרי ניתן לראות בבירור כי מדובר באזור שבו המדרכה הינה עם שיפוע ושקועה אל כיוון האספלט. לפחות שתי מדרכות שבורות וחלק מהאספלט שבור וגורם למדרגה מסוכנת באותו מקום. החובה מוטלת על הנתבעת לנקוט בכל ה"אמצעים הסבירים" כדי למנוע אפשרות של ארוע תאונתי דוגמת המקרה שבפנינו. אין זה מיותר להדגיש כי הנתבעת איננה חבה בנקיטת אמצעים "אבסלוטיים" למניעת הסכנה, אך בוודאי שהיא חבה לנקוט באמצעים סבירים. המפגע הנ"ל קיים זמן רב מבלי שהנתבעת נקטה כל פעולה לתיקונו. בנוסף, לא הוצב כל שלט אזהרה בדבר הסכנה הקיימת באותו חלק של המדרכה והמפגע נותר חשוף לעוברי אורח. גם גידור קל של מקום המפגע הנ"ל לא נעשה על ידי הנתבעת והגישה אליו הינה פתוחה לכל באי המקום.
נזק הגוף שנגרם לתובע הינו תוצאה של אותה הפרת חובת זהירות מצד הנתבעת. סוגית הקשר הסיבתי נבחנת על פי שני מבחנים: הקשר הסיבתי העובדתי וכן הקשר הסיבתי המשפטי. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הקשר הסיבתי העובדתי מתקיים במקרה שבפנינו (ואשר נבחן על פי שאלת ה"אלמלא"). סוגית הקשר הסיבתי המשפטי נבנחת על פי השאלה האם הנזק שנגרם לתובע בנסיבות הספיציפיות של התאונה נמצא במתחם הצפיות הסבירה של הנתבעת או שמא מדובר בנזק שהינו מחוץ לצפיות הסבירה. מענה של שאלה זו בנסיבות התאונה שבפנינו מלמד כי נפילתו וכן השבר ברגלו השמאלית של התובע עת ירד באותה מדרכה שבורה נמצא במתחם הצפיות הסבירה של הנתבעת. אין לומר כי התנהגותו של התובע הביאה לניתוק הקשר הסיבתי, שכן לכל היותר ניתן לייחס לו אשם תורם לארוע התאונה.
לעניין האשם התורם: התובע הפר תקנות התעבורה עת רכב על אופניו על המדרכה הנ"ל. אמנם התובע טען כי אינו מודע לאיסור תעבורתי שכזה, אך חוסר ידיעתו אינו פוטר אותו מעבירת התנועה. יחד עם זאת, העובדה שהתובע הפר כלל תעבורתי כחלק מההשתשלות של ארוע התאונה, אין בה כשלעצמה כדי להסיר את האחריות הנזיקית מהמעוול. נתון זה רלוונטי במקרה שבפנינו לצורך האשם התורם. כמו כן אין מחלוקת שהדרך הנ"ל מוכרת לתובע, שכן הוא עבר בה בעבר לא פעם. נתון חשוב נוסף הינו שהתובע בחר במודע לרדת באותו מקום שבו קיימת המדרכה השבורה והשקועה, תוך שהוא מודע לקיום מפגע זה. המדובר בהחלטה מודעת של התובע, מבלי שנתן את דעתו לאפשרות שירד במקום אחר, גם אם הדבר מחייב אותו לרדת מהאופניים תחילה ולאחר מכן לרדת רגלית מהמדרכה אל הכביש. מכלול הנתונים הנ"ל מצדיק ייחוס אשם תורם לתובע, אותו אני קובע בשיעור 35%.
בכל הקשור לנזק: התובע סבל משבר מרוסק עם תזוזה בברך רגל שמאל והובהל לבית החולים, שם אושפז ארבעה ימים בהם עבר ניתוח בהרדמה כללית ונעשה לו קיבוע פנימי לרגל בעזרת שני ברגים וכן סד גבס ארוך. לאחר מכן, הוא נזקק לעוד שני ימי אישפוז וזאת לשם הוצאת הקיבוע ברגל וגם זה נעשה בהרדמת כללית.
הארוע עצמו מהווה תאונת עבודה, שכן התובע היה בדרכו חזרה ממקום עבודתו אל ביתו. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע דמי פגיעה החל מיום 1/6/05 ועד 30/8/05. לאחר מכן, נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעורים הבאים: 100% למשך ימים ספורים (מעבר לתקופת דמי הפגיעה), 30% לתקופה של חודשיים, 20% למשך 11 חודשים, ולאחר מכן, 20% נכות לצמיתות החל מיום 1/10/07.
לאחר שהוגשו חוות דעת פרטיות מטעם בעלי הדין, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט (פרופסור רופמן) אשר קבע נכות צמיתה בשיעור 20% תוך שהוא מציין כי לאור גילו הצעיר של התובע והתהליך האריטרטי שנמצא אצלו בברך, הרי מצבו יחמיר. המומחה הוסיף וציין כי מצבו של התובע נוכח פגיעתו הקשה פוגע בתפקודו.
התובע עבד לפני ארוע התאונה כשכיר והשתכר סך נומינלי של 4,500 ₪ אשר שווים להיום הינו 6,300 ₪ (מעוגל). התובע לא שב לעבודתו מאז התאונה, כאשר המסמכים הרפואיים שהוגשו מלמדים כי הוא נותר עם הגבלה לצמיתה לרבות הגבלה בכל הקשור ליכולותיו לחזור לעבוד יום עבודה מלא ללא כל אפשרות של עבודה פיזית מאומצת שדורשת הליכה או עמידה ממושכת.
אפרט להלן לראשי הנזק הרלוונטיים, תוך התייחסות לסיכומי הצדדים.
לגבי כאב וסבל: התובע יליד 1970. אושפז משך 6 ימים ועבר שני ניתוחים. פגיעתו היתה פגיעה קשה ונותר עם נכות רפואית צמיתה בשיעור 20%. נוכח גילו של התובע, פגיעתו הקשה ותקופת הטיפול הרפואי הארוכה, אני פוסק לתובע פיצויים בסך 70,000 ₪.
הפסדי שכר בעבר: הפסד שכר מלא בעבר בגין 10 חודשים (שהיא תקופה סבירה נוכח נתוני הפגיעה) ולפי השכר החודשי בסך 6,300 ₪ והתוצאה הינה 63,000 ש"ח.