החלטה
בקשה לביטול צו הפסקת עבודות מנהלי מתאריך 03/03/13 שהוציאה המשיבה למבקשת.
מנוסח הצו, כמו גם מתשובת המשיבה, עלה כי הצו מתייחס רק לחלק מעבודות המתוארות בבקשה, משמע רק לעבודות התקנת ארובה חדשה חלף הארובה הישנה (לה יש היתר). בנוסף התברר מתגובת המבקשת לתגובת המשיבה, כי בסופו של דבר עבודות אלה יהיו בתוך פיר שנמצא בתוך מבנה, כך שהארובה לא תבלוט מחוץ לקוי המבנה. משכך, אתייחס אך ורק לעבודות אלה.
תחילה יש להידרש לשאלה- האם לצורך אותן עבודות בנייה, נדרש היתר בניה?
על פי סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבנייה, כל תיקון במבנה, למעט שינוי פנימי בדירה, מצריך הוצאת היתר. עוד נאמר כי שינוי פנימי הינו שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבניין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ועוד. דירה מוגדרת כ- "חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר".
אין מחלוקת כי אותה ארובה אמורה להיות, בתכנון המקורי חלקה ועתה כולה, בתוך פיר, אשר הינו בתוך המבנה. אך המדובר בתוך המבנה, ולא בתוך אחת מהדירות (כהגדרה לעיל) שבתוך המבנה, כאשר הפיר מפריד בין דירות שונות, ונועד לשמש אותן. משכך, לא מדובר בחלק פנימי של דירה כלשהי, אלא בחלק חיצוני לכל אחת מהדירות, ועל כן העבודות המתבצעות בחלק זה אינן בגדר שינוי פנימי.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הפיר החיצוני משרת אף דירות שבבעלות דיירים פרטיים, כטענת המשיבה, או שמא, כטענת המבקשת, הוא משרת רק דירות של הקניון, שהינו בבעלות מלאה של המבקשת. אך אף אם צודקת המבקשת בטענתה זו, אין בכך בכדי להפוך את השינוי החיצוני לפנימי. שכן, כעולה מס' 145 לעיל, לעניין התיחום בין שינוי פנימי לחיצוני בדיני התכנון והבניה, המבחן הקובע הינו בינויי ולא קנייני. כך, שהשינוי נותר חיצוני לדירות אף אם כולן בבעלות אחת.
הנה כי כן, העבודות נשוא הצו, גם כשהארובה לא תבלוט מחוץ למבנה, הינן בגדר שינוי חיצוני, ומשכך מצריכות היתר בניה, שאין מחלוקת כי לא קיים.
המבקשת אף טוענת לסיכון הבטיחותי שנובע מהפסקת העבודות. אך טיעון זה קשה עובדתית כאשר עבודות אלה הופסקו על ידה לפני מספר שבועות, זמן ניכר טרם הוצאת הצו. מעבר לכך, אף אם נוצר סיכון בטיחותי כלשהו, הרי שזה בא לעולם בעקבות מעשיה של המבקשת, שבצעה עבודות בניה ללא היתר. הפיתרון לכך אינו בהשלמתן באופן שבית המשפט ייתן גושפנקא להנצחת המעשה העברייני באמצעות קביעת עובדה מוגמרת, אלא בכך שהמבקשת תתכבד ותתאים את המצב הבינויי לכפי שהיה טרם עבודות אלה, משמע להיתר הבניה הקיים.
הצדקת העבודות מלכתחילה בדרישות כיבוי אש עדכניות לא תועיל אף היא, שכן אין אלה בבחינת תחליף להוצאת היתר בניה, וכפי שעולה מתגובת המשיבה, רשויות כיבוי אש, בהעלותן דרישות אלה, מדגישות שהדבר מצריך היתר בניה.
נטענה אף טענה לאפליית המבקשת על ידי המשיבה אשר ככלל נמנעת מהוצאת צווי הפסקת עבודות מנהליים לעבודות מסוג זה. ראשית ייאמר כי מדובר בטענה שעלתה לא בבקשה המקורית אלא בתגובה לתגובת המשיבה, ודי היה בכך בכדי לפסלה על הסף. אך גם לגופה של הטענה, אין בה ממש. שכן, מהבקשה עצמה ברור כי הצו בא לעולם לאחר שכשלו ניסיונותיה של המבקשת לשכנע דיירים פרטיים באיזור להסכים לעבודות. תלונות שכנים הינה בהחלט סיבה עניינית להוצאת צו הפסקת עבודות, גם אם דרך כלל לא מוצאים צוים ביחס לעבודות כאלה. משכך, אין כל יסוד לטענת האפליה.
נוכח כל האמור הרי שלא נמצאה כל עילה לביטול צו הפסקת העבודות המנהלי. משכך, הריני דוחה את הבקשה לביטולו, ומורה כי יינתן לו תוקף של צו הפסקת עבודות שיפוטי.
ניתנה היום, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. העתקים יועברו לצדדים על ידי המזכירות.
