איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' שוע ואח'

פסק דין

לפני תביעה על סך 19,521 ₪ בגין נזקים שארעו לרכב מבוטח התובעת עקב תאונה מיום 6.1.12.

1.נהג התובעת הצהיר כי נסע באיטיות בנתיב הנסיעה ישר לשם יציאה מחניון פתוח, ולאחר שנכנס לצומת, הגיח רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ופגע ברכב התובעת בחוזקה משמאלו והדפו. חברתו של הנהג שנסעה עימו ברכב קראה לעברו קריאת אזהרה עובר לתאונה "ובאותה שניה נפגע הרכב". הנתבע התנצל בפני נהג התובעת ובפני חברתו.

רכב התובעת נפגע בשתי דלתותיו השמאליות ורכב הנתבע נפגע בחזיתו.

הנהג הצהיר כי לא הבחין ברכב הנתבע קודם לתאונה. הנהג אישר כי שדה הראיה משמאלו מוגבל וכך גם שדה הראיה מכיוון נסיעת הנתבע.

2.הנוסעת ברכב התובעת הצהירה כי הבחינה ברכב הנתבעים משמאל מגיע במהירות, ובטרם הספיקה להזהיר את הנהג, ארעה התאונה. הנתבע התנצל וטען כי איננו מכיר את המקום.

3.הנתבע הצהיר כי משהגיע לצומת האט, הסתכל שמאלה, ימינה ושמאלה, החל בנסיעה בצומת ואז ארעה התאונה. הנתבע לא הבחין ברכב התובעת. הנתבע אישר כי לא הכיר את המקום וכי מצד ימין שדה ראייתו היה חסום. הנתבע אישר כי ביקש את סליחת הנהג וזאת מתוך נימוס בשל אירוע התאונה.

4.ב"כ התובעת טען כי רכב התובעת נסע מימין לרכב הנתבע ולפיכך זכות הקדימה נתונה לרכב התובעת, כשמדובר בצומת שאיננו מתומרר. רכב התובעת נסע בתוך הצומת בעת התאונה, הנתבע אישר שלא עצר את רכבו בהגיעו לצומת ואף מאופי נזקי הרכב ניתן ללמוד על אחריות הנתבע לתאונה מבלי לייחס רשלנות תורמת לנהג התובעת.

5.ב"כ הנתבעים טען כי מאחר שהתאונה ארעה בחניון קיימת אחריות מוגברת על הנהגים, קל וחומר כשמדובר בנסיעה בצומת. הנהג נכנס לצומת בנסיעה רצופה ולא הבחין ברכב הנתבעים. לפיכך עתר לדחיית התביעה, ולחילופין, להשתת רשלנות תורמת על נהג התובעת.

6.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, בעדויות שבפני, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתי:

אין חולק כי התאונה ארעה בשטח חניון פתוח. מדובר בצומת שאיננו מתומרר.

אין חולק כי רכב התובעת נסע מימין לנתיב נסיעת רכב הנתבעים, מכאן שזכות הקדימה נתונה היתה לרכב התובעת (ראה תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה).

נהג התובעת הצהיר כי הגיע בנסיעה לצומת, אך מדובר בנסיעה איטית המתאימה לנסיעה בחניון. הדבר נתמך גם בעדות הנוסעת.

הנתבע הצהיר כי שדה ראייתו היה מוגבל והוא האט את מהירות נסיעתו במהלך כניסתו לצומת.

בטופס ההודעה על מקרה הביטוח, נ/1, טען הנתבע כי עצר עצירה מלאה ורק לאחר מכן החל את נסיעתו ואז ארעה התאונה.

מהתמונות שהוגשו, ת/3, ואף מעדות כל המעורבים, עולה כי שדה הראיה בכיוון נסיעתו של הנתבע היה מוגבל. בהינתן עובדה זו, נוסף על כך שהיה עליו לתת זכות קדימה לרכבים הבאים מימינו, הרי היה עליו לנקוט משנה זהירות בטרם יחל בחציית הצומת. היה עליו "לגלוש" באיטיות ואף לעצור, עד אשר יהיה באפשרותו להבחין בבירור כי נתיב הנסיעה שמימינו פנוי וכי הינו רשאי להיכנס לצומת.

אני קובעת כי הנתבע לא עשה כן, שאם לא כן, התאונה היתה נמנעת.

7.יש לזכור כי גם זכות הקדימה, שנתונה היתה לנהג התובעת, הינה יחסית ולא מוחלטת. גם נהג התובעת צריך היה להמשיך בנסיעתו לאחר שווידא כי אין בה סיכון או הפרעה בדרך, אף נוכח הצהרתו כי גם שדה ראייתו שמאלה היה מוגבל.

יחד עם זאת, הגם שמדובר בחניון בו חלה חובת זהירות מוגברת על שני הנהגים, הרי לאור מיקום התאונה במרכז הצומת ומיקום הנזק ברכב התובעת (שמוקדו במיוחד בדלת האחורית), אני מסיקה כי נהג התובעת הספיק לחלוף את מרבית הצומת ומכאן רשלנותו התורמת מופחתת.

8.בהינתן כל האמור, אני קובעת כי הנתבע אחראי להתרחשות התאונה, אך יש לייחס לנהג התובעת רשלנות תורמת בשיעור 20%.