איי.אי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' שובל

פסק דין

נתוני רקע ועובדות:

1.התובעת הגישה תביעה כספית זו להחזר תגמולי ביטוח אשר שילמה, לטענתה, בשל טענת מרמה מצד הנתבעת, מבטחתה. הנתבעת תבעה וקיבלת תגמולים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבה בת.ד שארעה ביום 3.9.10, כאשר רכבה, המבוטח אצל התובעת, התנגש עם חזיתו בחלקה האחורי של מכונית הנהוגה ע"י מר ירון ברין (להלן: "ברין") וגרם גם נזק למכונית זו (להלן: "התאונה").

2.בעקבות התאונה תבעה הנתבעת את תגמולי הביטוח לרכב המבוטח וקיבלה את הסכומים הנקובים בכתב התביעה בסך של 27,000 ₪. דא עקה, כאשר הגיע אל התובעת דרישה מהעד ברין (כצד ג'), לפצותו עקב הנזק שנגרם בשל התאונה לרכבו, שאין מחלוקת כי נגרם באחריות הרכב המבוטח, נודע לתובעת כי מי שנהג ברכב הייתה בתה של הנתבעת, עינת שובל (להלן: "עינת") אשר לא הייתה מכוסה בביטוח שהיה ביטוח נקוב בשם בלבד.

3. לפיכך הוגשה תביעה זו לקבלת תגמולי הביטוח ששילמה התובעת לנתבעת בגין התאונה וכן הוצאות שהוצאו עקב התאונה.

הנתבעת מבססת את עילת התביעה במקרה זה שלפניי על טענת הטעיה ו/או אי גילוי העובדות הרלבנטיות ו/או הסתרתן מהתובעת.

4. הנתבעת כפרה בטענות ובעובדות כתב התביעה וטענה כי היא זו אשר נהגה ברכב בעת אירוע התאונה וכי התגמולים ששולמו לה בשל התאונה שולמו לה כדין ועל פי הפוליסה.

הצדדים אינם חולקים על גובה סכומי התגמולים ששולמו וההוצאות שהוצאו.

דיון

5.למעשה מדובר בתביעה המבוססת על עילה על הטעיה ומרמה מצד המבוטחת היא הנתבעת, בקבלת תגמולי ביטוח.

הכלל הוא כי נטל ההוכחה בטענת מרמה, גבוהה מנטל ההוכחה ה"רגיל" במישור האזרחי. למעשה נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבעות מעלות טענת הגנה המייחסת לתובעים עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריבם ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליהם סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר (ראה: י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319).

טענת תרמית הינה רצינית בעלת גוון הפוגע, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. הפסיקה קבעה כי תרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). כן נפסק כי עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).

6. סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981(להלן: "החוק"), דן בנושא של הכשלת מבטח בדבר בירור חבותו וקובע:

"הכשלה של בירור החבות

24.(א)....

(ב)עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו נעשה אותו דבר"

סעיף 25 לחוק דן בנושא מרמה בתביעת תגמולים וקובע:

"מרמה בתביעת תגמולים

25.הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

בהתאמה לנאמר לעיל, נטל ההוכחה בתביעה של מרמה לפי סעיפים 23-25 לחוק הוא נטל הוכחה גבוה מהנטל הרגיל במקרה זה מוטל על הטוען, דהיינו על התובעת.