פסק דין
תביעה זו עניינה בנזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת 2, המבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "רכב התובעות"), בתאונת דרכים שארעה ביום 18/9/11, בין רכב התובעות לבין רכב בו נהג הנתבע-1, המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").
התאונה ארעה בסמוך לצומת מרומזר בראשון לציון. התובעת 2 (להלן: "התובעת") סיפרה בעדותה, כי כל בוקר וכל אחר הצהריים היא נוסעת את אותו המסלול, באותו אחר הצהריים כהרגלה, עמדה ברמזור אדום, בכביש עם שלושה נתיבים כששני נתיבים פונים שמאלה ואחד ישר וימינה. לטענתה, היא תמיד עומדת בנתיב הימני מבין שני הנתיבים הפונים שמאלה, דהיינו נתיב שמאפשר נסיעה ישר ושמאלה. משמאלה, כך מספרת התובעת, עמד רכב שנראה כמו מונית הסעות שהיה רכב הנתבעים. לדבריה, החלה בפניה, ופתאום ראתה את המונית עוברת לפניה והיתה התנגשות מצד שמאל. היא נעצרה במקום, ולאחר מכן התקשתה לשלוט על הרכב בשל התאונה, הגיעו כלי רכב מכל הצדדים, באו אנשים נתנו לה מים והצמידו אותה לרמזור שהיה במרחק מטר וחצי. התובעת קיבלה מכה מצד שמאל של הרכב. לאחר התאונה לדבריה, נהג הרכב ניגש נתן לה כרטיס ביקור ונסע.
בחקירה הנגדית, חזרה העדה והעידה שהיא כל הזמן בוחרת במסלול הימני מבין השניים, הפונים שמאלה. העדה שיערה, כי הרכב ביקש להוריד אנשים בהסעה. העדה שבה והסבירה, כי לאחר התאונה עצרה עם הרכב שני מטר לאחר הרמזור, הייתה באמצע הכביש הייתה צריכה לפנות את הצומת והרכב בסוף עף למדרכה ליד גדר שתוחמת בניה שנמצאת במקום.
בהודעתה לחברת הביטוח מסרה התובעת: "עמדתי ברמזור (אדום) מצד שמאל היתה מונית ובאור ירוק התחלתי לנסוע והנהג מונית החליט פתאום להוריד את האנשים מצד שמאל לקח לימין לא היה לי מקום לברוח, עפתי על המדרכה ממכה מצד שמאל".
הנתבע העיד, כי עמד ברמזור אדום, כדי לפנות שמאלה בנתיב האמצעי מתוך שלושה, כאשר האמצעי היה ישר ושמאלה והימני הוא ישר וימינה. לדבריו, התחלף הרמזור לירוק, והוא נסע במגמת האטה לאחר הצומת על מנת להוריד נוסע. נכנס לנתיב דו מסלולי, לקראת סוף המהלך של הפניה הרגיש מכה בחלק האחורי של האוטו, הסתכל במראה וראה רכב פיג'ו שעולה על אי התנועה עולה וממשיך ישר על המדרכה. ראה שהיא בסדר, לו לא היה נזק ולא היה לו זמן, השאיר כרטיס ביקור ועזב. לדבריו, הוא עמד ראשון ברמזור בנתיב האמצעי. לטענתו, התובעת הגיעה מהנתיב הימני ביותר, משום שלא ראה אותה לידו. הנתבע טען, כי יצא מהתחנה שנמצאת בסמוך ישר למסלול הזה, הקרוב יותר לנתיב הימני.
בחקירה הנגדית טען הנתבע, כי התובעת הגיעה מאחוריו ופגעה בצד אחורי ימני שלו, כאשר התבקש להסביר את העובדה שאין לה אף מכה בחזית הרכב כפי שהיה ניתן לצפות, אלא בכנף השמאלית, טען, כי הייתה לה מכה לפני האירוע בכנף השמאלית. כאשר התבקש להסביר כיצד ידע שהמכה הייתה קיימת מלפני כן, השיב כי שעה שהביא לה את כרטיס הביקור שלו, ראה שהכל חלודה ומעוך.
בהודעה הטלפונית לחברת הביטוח, מסר הנתבע, כי יש ברכבו נזק קל לפגוש אחורי בצד ימין, ותיאור התאונה נרשם כדלקמן: "המבוטח עמד בצומת מרומזר בנתיב אמצעי מתוך שלושה המיועד לנסיעה ישר ושמאלה. המבוטח פנה שמאלה לנתיב ימני מתוך שניים כדי לאסוף נוסע. לטענת המבוטח, לאחר שהשלים את הפניה והתקרב למדרכה פגע בו רכב צד ג' מאחור בחלק ימני אחורי של הרכב".
דיון והכרעה
מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה האחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן קרות המקרה נושא התביעה, את זהות הרכב המעורב ואת זהות הנהג. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.
במקרה דנן, לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ובחנתי את תמונות הצומת כמו גם את תמונות הנזק בכלי רכב התובעים, אני מעדיפה את גרסת התובעת על גרסת הנתבע.
התובעת העידה בהתרגשות, עדות מהימנה, הגם שלעיתים התקשתה להסביר ולבטא את עצמה. שוכנעתי, כי כפי שהעידה שהתובעת, היא עמדה בנתיב הימני מתוך שניים לפניה שמאלה, כפי שעושה מדי יום ביומו. שוכנעתי, כי פנתה את הפניה שמאלה כנוהגה, או אז הנתבע הגיעה מצידה הימני וביקש להתקרב למדרכה תוך חסימת מסלול נסיעתה. יכול שלא הבחין ברכבה ויכול שסבר שהוא יספיק לעבור. מכל מקום, כתוצאה מסטיית הנתבע מנתיב נסיעתו וחסימת נתיב נסיעתה ארעה התאונה.
תמיכה לגרסת התובעת, ניתן למצוא בטופס ההודעה של הנתבע לחברת הביטוח, שבו נמסר מפיו כי התאונה ארעה בעת שהתקרב למדרכה, דהיינו היה בסטיה ימינה. לו גרסת הנתבע הייתה נכונה, והתאונה ארעה לאחר שכבר התקרב למדרכה על מנת להוריד נוסע, הרי שהוא היה כבר צמוד למדרכה בנתיב הימני, הפגיעה ברכב התובעת הייתה צריכה להיות פגיעה חזיתית פנים אחור וניתן היה לצפות לנזק בפגוש. לעומת זאת, הפגיעה ברכב התובעת היא פגיעה בכנף הקדמית השמאלית, דהיינו, כדי שתהיה פגיעה כזו, כל רכב התובעת היה חייב להיות בנתיב הנסיעה הימני בין רכב הנתבעים לבין שפת המדרכה או אי התנועה. מכאן, שהטענה שרכב הנתבעים היה כבר בנתיב הימני קודם לתאונה והתאונה ארעה שעה שהתקרב למדרכה מתוך הנתיב הימני אינה אפשרית, במצב כזה, אין מקום לרכב התובעת להיות מימינו של רכב הנתבעים, כך שהכנף השמאלית תפגע.
גם הנתבע היה מודע לחוסר ההגיון בגרסתו ולפיכך טען שהפגיעה בכנף השמאלית ברכב התובעת הייתה פגיעה קודמת, דבר שאינו הגיוני כלל, שכן גם הנתבע הסכים שבעקבות התאונה רכב התובעת לא יכל להמשיך ולנסוע. בתמונות הנזק של הרכב ניתן לראות פגיעה רצינית בכנף השמאלית של רכב התובעות. אינני מעלה על דעתי שהתובעת הייתה נוסעת עם רכב פגוע בצורה כזו, מה גם שהעובדה ששמאי התובעות אישר את תיקון הנזק מלמדת שגם הוא סבר, כי מדובר בנזק שארע בתאונה.
יודגש עוד, כי בניגוד לעדותו של הנתבע, כי לא נגרם לו כל נזק ברכב, לחברת הביטוח דיווח, כי נגרם נזק קל לפגוש האחורי בצד ימין. אין זאת אלא, שהנתבע ביקש להצניע את הפגיעה שנגרמה ברכבו, ממנה ניתן היה אולי ללמוד עוד על נסיבות התאונה.
משכך, אני קובעת, כי הנתבע אחראי לתאונה. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכות אשם תורם, שעה שקיבלתי את גרסת התובעת, כי התאונה ארעה עת נסעה בנתיב נסיעתה כדין בסמוך לצומת והנתבע סטה לנתיב נסיעתה.
התובעות הגישו חוות דעת שמאי שלא נסתרה על פיה לרכב נגרם נזק ישיר בשיעור של 3,808 ₪, וכן שילמה התובעת 1 דמי שמאות בסך 400 ₪. מסכום זה ניכתה התובעת 1, השתתפות עצמית בסך 1,150 ₪.
לפיכך, ישלמו הנתבעים לתובעת 1, סך של 3,058 ₪ בצירוף הצמדה מיום התשלום, וכן ישלמו לתובעת 2, סך של 1,150 ₪ נושא ריבית והצמדה מיום הניכוי. כמו כן, ישאו הנתבעים בשכר העדים כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.