איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פינקלשטיין ואח'

פסק דין

תביעת התובעים יסודה בנזקים שנגרמו לרכבם בתאונה הנדונה. לאחר שמיעת העדויות, קבעתי שמלוא האחריות לתאונה רובצת על נהג רכב הנתבעים, והחלטתי לקבל את התביעה במלואה. הנתבעים ערערו על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי הורה על החזרת התיק לדיון בפני, על מנת שהצדדים יוכלו לסכם טענותיהם טרם מתן פסק הדין. בהתאם, קבעתי דיון בו סיכמו הצדדים טענותיהם. שבתי ובחנתי את העדויות והמסמכים, שקלתי בטענות הצדדים ועיינתי בפסקי הדין שהוגשו לי. לא מצאתי לנכון לשנות ממסקנתי. ואפרט.

מרבית נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת; עיקר המחלוקת היא בשאלה אם נהג רכב הנתבעים נושא באחריות לנזקים שגרם אם לאו.

התאונה אירעה בכביש צר, דו סטרי, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. עובר לתאונה נסעו שני הרכבים בנתיבים נגדיים זה מול זה. לפתע הבחין נהג רכב הנתבעים בילד רכוב על אופניים המתפרץ לכביש, ועל מנת להימנע מפגיעה בו, סטה שמאלה לנתיב נסיעת רכב התובעים, ופגע ברכב. גם נהג רכב התובעים הבחין בילד, אך לטענתו הילד לא התפרץ לכביש, אלא הוא רכב על אופניו על רחבת כורכר שבצד הכביש. כאמור, נהג רכב הנתבעים העיד שהילד התפרץ לכביש, וכדי להימנע מפגיעה בו הוא הסיט רכבו לנתיב הנסיעה הנגדי.

טוענת ב"כ הנתבעים שיש לדחות את התביעה מאחר והילד שקפץ לכביש הוא בבחינת גורם זר מתערב, ובגינו אין ליחס לנהג רכב הנתבעים כל אחריות לתאונה. אינני מקבלת טענה זו.

תחילה יש להדגיש שאין מחלוקת שרכב הנתבעים סטה במפתיע לנתיב נסיעת רכב התובעים. לפיכך, על הנתבעים הנטל להוכיח כי אין בהתנהגות הנהג מטעמם משום התרשלות שיחובו עליה. סבורני שלא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם. להיפך, הראיות מלמדות שנהג רכב הנתבעים לא נהג רכבו כפי שתנאי הדרך חייבו.

נוכח פסקי הדין אליהם היפנו הנתבעים, יש להדגיש עוד שסטיית רכב הנתבעים לנתיב הנסיעה הנגדי, היתה תוצאת מעשה רצוני ומודע; אין מדובר במצב בו המעשה שגרם לנזק לא היה רצוני והמזיק נשלט בפועל על ידי גורם אחר. בכך נבדל מקרה זה, מהמקרים המצויים בפסיקה אליה הופניתי. כך למשל בת.א. (ת"א) 153674/09 דסאל מרחבים והובלה בע"מ נ. טל נקבע שהרכב הפוגע פגע ברכב הנפגע כתוצאה מפגיעת רכב אחר בו, פגיעה שגרמה להסתחררות הרכב הפוגע על צירו. לא כך אירע בעניינו, וכאמור, סטיית רכב הנתבעים שמאלה, היתה סטייה מכוונות על ידי נהג הרכב, משום חששו שאם לא יסטה, הוא עלול לפגוע בילד.

ומכאן לבחינת התנהגותו של נהג רכב הנתבעים. בחינת התנהגותו מובילה למסקנה שאין לקבל טענתו כי לא התרשל. ראשית, כפי שכבר נאמר, לגרסת נהג רכב התובעים, הילד כלל לא התפרץ לכביש בו נסעו הרכבים, אלא הוא רכב על אופניו בסמוך לכביש, ברחבת הכורכר שמימין לכביש (עמ' 3 שורות 19 – 24). משמע, לא הוכח שהילד התפרץ לכביש, להבדיל מחששו של נהג רכב הנתבעים כי הילד עומד להתפרץ לכביש. שנית, מעדותו של הנהג עולה שהמצב אליו נקלע, הוא תוצאה של נהיגה שאינה תואמת לתנאי הדרך והמקום. התאונה אירעה ברחוב צר וחשוך, המצוי בין בתי מגורים. בסמוך, מצוייה תחנת אוטובוס. אך צפוי הוא שהולכי רגל יהלכו במקום. נהג סביר צריך להתאים נהיגתו למקום שכזה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצומת רחובות. למרות האמור העיד הנהג שהוא הבחין בילד רק ברגע האחרון, לדבריו, "בהפתעה מוחלטת" וכאשר הילד התפרץ מרחוב צדדי מימין. לא הובהר מדוע הנהג הבחין בילד רק ברגע האחרון, שעה נהג רכב התובעים הבחין בילד במרחק של 7 – 8 מ', ועל פני הדברים, עובדה זו, מעלה כי לא היה ערני דיו. גם העובדה שנהג הרכב נוכח לראות שלא די בבלימה ויש צורך בהסטת הרכב לנתיב נגדי, מעידה שמהירות הנסיעה לא תאמה לתנאי הדרך. ואכן, דומה שנהג רכב הנתבעים עצמו הבין שלא נהג כפי שנדרש מנהג סביר, על כן משנשאל מי לדעתו אחראי לתאונה, השיב: "האמת שאני חושב שאני" (עמ' 6 שורות 6 – 7). זו עמדת הנהג למרות טענתו כי סטה שמאלה כדי לא לפגוע בילד שהתפרץ לכביש. לטעמי תשובה חד משמעית ובלתי מסוייגת זו, מעידה שנהג רכב הנתבעים סבור אף הוא, שהוא לא נהג רכבו כמתחייב, ובהתאם לתנאי הדרך והמקום, ונהיגה זו תרמה, אם לא גרמה, לכך שהוא נקלע למצב אליו נקלע. שלישית, לא הוכח שהדרך היחידה למנוע פגיעה בילד היתה סטייה לנתיב נגדי. לא הובהר מדוע לא ניתן היה לנקוט אמצעי חלופי ומסוכן פחות, כגון בלימת הרכב. יש להדגיש כי מעשהו של נהג רכב הנתבעים, סטייה מכוונת ומפתיעה לנתיב נסיעה נגדי, אינו מעשה קל ערך, תוצאתו עלולה היתה להיות אחרת והרת אסון. עוצמת הפגיעה והיקף הנזק שנגרם, יעידו גם הם.

התוצאה היא שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח שאין הם נושאים באחריות לנזקים שגרמו לרכב התובעים, ולפיכך דין התביעה להתקבל במלואה.

הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעים סך של 28,283 ₪ צמוד מיום 01.10.09 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.4% מהסכום הפסוק. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ב, 11 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.