איירפורט סיטי בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל אזור המרכז

פסק דין

בהמשך לפסק הדין החלקי מיום 1.9.10 ולאחר ששמעתי את הצדדים ניתן בזה פסק דין משלים.

שאלת שכר טרחת ב"כ התובעות היא השאלה שהובאה להכרעתי לאחר שהמחלוקת בין הצדדים הסתיימה בדרך של קבלת התובענה, ללא שנשמעו הוכחות.

בתביעה שהוגשה ביום 25.1.07 עתרו התובעות להשבת סך של 4,066,250 ₪ ששילמו למינהל כדמי היתר.

לטענת התובעות לא היה מקום לחייבן בתשלום האמור לאור הוראות חוזי הפיתוח ומאחר שבהתאם לחוות דעת השמאית הממשלתית מיום 30.11.06 לא היתה כל תכנית משביחה ולא היה מקום לגבות את הסכומים שגבה המינהל.

לאחר שהוגשה התביעה עתר המינהל להעביר את הסוגיה לקביעת השמאי הממשלתי כדי שיתן דעתו לסוגית שווי הקרקע וככל שיקבע כי שווי הקרקע אינו שונה, יתייתר הדיון בתובענה והכספים ששילמו יוחזרו לתובעות.

התובעות התנגדו לאופן זה של בירור המחלוקת, מאחר שלטענתן אין מקום לפנות לשמאי הממשלתי פעם נוספת לאור חוות הדעת של השמאית הממשלתית הגב' חולה ששון; לאור עמדת התובעות פעל המינהל, באופן חד צדדי והעביר את הסוגיה לשמאי הממשלתי; לאחר שהשמאי הממשלתי חיווה דעתו (חוות דעת מיום 28.3.10) הודיע המינהל (ביום 6.5.10) כי הוא מסכים להשיב לתובעות את הכספים שגבה ביתר.

בפועל הוחזר הכסף רק לאחר שניתן פסק דין בתובענה, לאור הודעת המינהל כי הוא מסכים להחזר הכספים ששולמו ביתר, גם השבת הערבויות למבקשות ארכה זמן.

משניתן כאמור פסק דין חלקי בתובענה, נותרה סוגית שכ"ט והוצאות.

ב"כ התובעות עתר לחייב את המינהל בתשלום השכר שנקבע בהסכם שכר הטרחה שלו עם לקוחותיו. לטענתו זכאי בעל דין לקבל החזר מלא של כל הוצאותיו לרבות השכר של ב"כ אותו התחייבו לשלם; בעניין כאן משהתחייבו התובעות, במסגרת הסכם שכר הטרחה, לשלם את שכר ב"כ הרי שעל בית המשפט להורות לחייב את המינהל בהוצאות שעל התובעות להוציא באמור בהסכם שכר הטרחה.

שבעתיים נכון הדבר, לשיטת ב"כ התובעות, כששכר הטרחה לו הוא זכאי עומד על 10% מהסכום שיזכו התובעות בעקבות התובענה, אך מאחר שלא התנהלו הוכחות ומאחר שבמקרה של פשרה הוסכם שב"כ המבקשות יהיה זכאי לקבל 5% מהסכום הסכים ב"כ התובעות להעמיד את דרישתו על 5% מהסכום כאילו הסתיימה התובענה בפשרה הגם שלא כך הסתיימה אלא מדובר בסיום ההליך ללא הוכחות.

עוד טענו התובעות כי מאז הגשת כתב ההגנה מטעם המינהל, ועד למועד בו הודה כי עליו להשיב להן את הכספים, חלפו 3 שנים, וכי ההחזר נבע מהליכים שנאלצו התובעות לנקוט, כך נאלצו התובעות להגיש תובענה, להוציא הוצאות ולשלם שכ"ט עו"ד.

לטענתן המינהל שהוא גוף ציבורי החב חובת נאמנות לציבור, התנהל בשיטת 'מצליח', וככל שממילא פעל באורח חד צדדי לא היתה כל מניעה מבחינתו לפנות לשמאי הממשלתי שלוש שנים קודם לכן, אך הוא בחר להמתין עד שהוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעות (ואלה הוגשו בהתאם להחלטת בית המשפט עוד ביום 31.8.09).

עוד מוסיפות התובעות כי על ביהמ"ש להתחשב באופן בו ניהל המינהל את הדיון שחייב אותן לעתור לבית המשפט מספר רב של פעמים.

התובעות צירפו העתק את הסכם שכ"ט עם ב"כ, ועתרו לחייב את המינהל בתשלום שכ"ט בשיעור של 5% + מע"מ מהסכומים שעל המינהל להשיב למבקשות בערכם הריאלי (קרי, סך של כ- 260,000 ₪), ולרבות אותו אחוז מהערבויות שהושבו עוד טרם מתן פסה"ד החלקי.

המינהל התנגד לבקשה וטען כי ההליך היה מתייתר לו היו התובעות מסכימות להחזיר את המחלוקת לבחינת השמאי הממשלתי; לטענת המינהל הוא פעל בהגינות ותוך חיסכון בהליכים מיותרים ובהוצאות לצדדים, וחזר והדגיש כי רק עמדתו ופעולתו להעברת המחלוקת באורח חד צדדי לשמאי הממשלתי הם שהביאו, בסופו של יום, לסיום הסכסוך בין הצדדים.

המינהל סבור כי משהסתיימו ההליכים בפשרה מקובל כי כל צד נושא בהוצאותיו.

לחלופין טען כי יש להתחשב באופן בו התנהלו שני הצדדים ולקבוע את שכ"ט המקובל בתביעות אלה בין 10,000 ₪ ל- 30,000 ₪ בלבד.

המינהל הדגיש כי התובעות לא שילמו מראש את שכ"ט לב"כ ומדובר בהסכם מותנה על בסיס הצלחה בלבד, ומשלא שולם שכר ב"כ ממילא אין הן זכאיות להחזר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשות ובתגובות, ובתשובות לתגובות, וכן את הנטען בדיון מיום 20.10.10, מצאתי לחייב את המינהל בתשלום שכ"ט ב"כ התובעות בסך של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ.