החלטה
1. ביום 13.6.11 הגישה המבקשת, עו"ד ליהי איינס, בקשה דחופה לעכב את מסירת כלבתה לבידוד במאורת-בידוד, על פי פקודת הכלבת, 1934 (להלן: הפקודה). המשיבה לבקשה היא המועצה המקמית כפר יונה.
בידוד הכלבה נדרש, על פי הפקודה, לאחר שדווח למשרד הבריאות, נפת נתניה, כי ביום 10.6.11 נשכה הכלבה ילד בן חמש.
המבקשת טענה בבקשתה כי מדובר בכלבת בית של משפחתה, אשר המליטה לאחרונה (בראשית יוני). המבקשת ציינה כי הכלבה לא חוסנה כנגד כלבת בשל הריונה, אך היא מטופלת על ידי הוטרינר, ד"ר דורון צור. המבקשת ביקשה - חלף הבאתם של הכלבה וגוריה למאורת הבידוד - לבודד את הכלבה בתוך ביתה, תוך פיקוח צמוד של הוטרינר ותוך דיווח לוטרינר הרשותי ככל שיידרש.
המבקשת טענה כי בידוד הכלבה וגוריה במאורת הבידוד הציבורית יביא למות הגורים ועלול לפגוע גם בכלבה. היא טענה כי מקום שניתן להשיג את תכלית החקיקה בדרך שלא תפגע באופן זה בכלבה ובגוריה, על הצער ועוגמת הנפש שכרוכים בכך עבור בעלי הכלבה (משפחת המבקשת, שבה שלושה ילדים שמטפלים בכלבה וקשורים אליה) - אזי יש לאפשר את בידוד הכלבה בביתם, מבלי להביאה עם גוריה למאורת הבידוד הציבורית.
המבקשת הסתמכה על פסק דינו של כב' השופט מסארווה ב-בש"א 4419/06 אביב אילון,
עו"ד נ. הרופא הוטרינר המחוזי בחדרה (בימ"ש השלום בחדרה; להלן: עניין אילון), שם נפסק כי ביהמ"ש מוסמך לאשר את הבידוד "הביתי", חלף הבידוד במאורת בידוד ציבורית; וכן על אימוצו של פסק-דין אילון ב- בש"א 1084/08 ליבוביץ נ. מנהל השירותים הוטרינריים (בימ"ש השלום בראשון לציון).
ביום 14.6.11 נתתי, במעמד צד אחד, צו ארעי כבקשת המבקשת והוריתי על מתן תגובת המשיבה.
2.ביום 15.6.11 הגישה ב"כ המשיבה תגובה מפורטת ומנומקת כנגד הבקשה.
ראשית, טענה ב"כ המשיבה כי לביהמ"ש אין סמכות להיעתר לבקשת המבקשת. הטעם לכך הוא שבסעיף 4 (1) (ב) לפקודה נקבע באופן חד משמעי, כי בעל כלב (בענייננו) שנשך אדם, חייב לקחתו למאורת הבידוד הקרובה ביותר. הוראת חוק זו היא ברורה, קוגנטית, ואינה מותירה כל מרווח לפרשנות או לחלופה. מאורת בידוד היא רק מאורת בידוד ציבורית, כמוגדר
בסעיף 3 לפקודה. ב"כ המשיבה טוענת כי לנוכח הוראות הדין המפורשות הללו, אין לביהמ"ש סמכות להתיר כל דרך אחרת של בידוד לגבי כלב שנשך אדם.
הטעם הענייני לחובה חד משמעית זו שבפקודה טמון בסכנה הרבה שבמחלת הכלבת, שהיא מידבקת וחשוכת מרפא. ב"כ המשיבה טענה כי רק במאורת בידוד ציבורית מתקיימים התנאים המקצועיים הדרושים לבידודו המלא של הכלב שנשך, במשך עשרת הימים הקריטיים שלאחר הנשיכה (עשרה ימים, כיוון שאם הכלב נגוע בכלבת, יתגלו סימני המחלה תוך תקופה זו).
ב"כ המשיבה צירפה לתגובתה את הצעת החוק לתיקון פקודת הכלבת (מס' 5), התשס"ט - 2009 (הצ"ח התשס"ט, 326). שם הוצע לתקן את סעיף 3 לפקודה על ידי הוספת המילים: "הנתון לשליטתו של הרופא הוטרינר העירוני", לגבי מקום שייקבע כמאורת בידוד, וזאת על מנת להדגיש כי מאורת בידוד יכולה להיות רק מאורת בידוד ציבורית, וכי בידוד כלב שנשך אדם, כנדרש על פי הפקודה, לא יוכל להיעשות במקום אחר ממאורת בידוד ציבורית.
בדברי ההסבר לתיקון זה צויין, בין היתר, עניין אילון, ופסק-דין נוסף, שבהם התירו בתי המשפט בידוד "פרטי", והוסבר כי החלטות אלה של בתי המשפט סיכלו את התכלית שביסוד הסגרת הכלב שנשך לידי גורם שלטוני, "שהוא הגורם המוסמך ביותר לשם הבטחת בידודו (של הכלב), ביצוע תצפית עליו ונקיטת פעולות מנע בהתאם לצורך". התיקון המוצע בפקודה נועד למנוע "הסגר בית" ולהבטיח כי בידודה של החיה שנשכה יבוצע רק במקום שנתון לשליטתו של הוטרינר העירוני.
על פי כל אלה טענה ב"כ המשיבה כי יש לבטל את הצו הארעי שניתן, לבקשת המבקשת, ולהורות לה להביא את הכלבה וגוריה לאלתר למאורת הבידוד העירונית.
3.ביום 16.6.11 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים ובהשתתפות הוטרינר הרשותי במשיבה, ד"ר אודי זהרוני.
לאחר ששמעתי בהרחבה את המבקשת ואת ב"כ המשיבה וכן הסברים מקצועיים שמסר ד"ר זהרוני, החלטתי לקבל את עמדת המשיבה והוריתי למבקשת למסור את הכלבה וגוריה למאורת בידוד ציבורית. בשל השעה המאוחרת ניתן במעמד הצדדים רק החלק "האופרטיבי" של ההחלטה, והנימוקים לה מובאים בנפרד, בהחלטה זו.
4.במהלך הדיון התבררו הדברים הבאים: הכלבה היא קטנה למדי (משקלה כשישה ק"ג). היא בת כשנתיים ומוחזקת בידי המבקשת ומשפחתה כשנה. הכלבה לא חוסנה מעולם כנגד כלבת. המבקשת מסרה, כי כאשר קיבלה את הכלבה היא סברה שחוסנה, אך בדיעבד הסתבר שלא חוסנה. כאשר המבקשת רצתה לחסן את הכלבה, היתה הכלבה בהיריון, מצב שלא איפשר לבצע את החיסון. הכלבה המליטה, כאמור, בראשית יוני. המבקשת טענה כי אינה יודעת אם הכלבה אמנם נשכה את הילד, אך ציינה כי מדובר בבנם של מכרים קרובים שלה ושל בעלה, שנהג לשחק עם הכלבה תכופות. הילד הגיע לביתם כעשרה ימים לאחר ההמלטה וניסה להרים את אחד הגורים, וכנראה שאז נשכה אותו הכלבה. כפי שצויין, הכלבה לא חוסנה כנגד כלבת. בעת הדיון לפני חלפו שישה ימים מאז הנשיכה, ובמהלך הימים הללו בודדה המבקשת את הכלבה בתוך הבית, ללא כל יציאה החוצה. הוטרינר שמטפל בכלבה, ד"ר צור, בדק אותה ביום שקדם לדיון, והמבקשת הציגה מסמך שערך ולפיו הכלבה בריאה ואינה מגלה כל סימני מחלה. המבקשת הביעה נכונות לעמוד בכל תנאי שיידרש לצורך הבטחת בידודה של הכלבה במשך ארבעה ימים נוספים, עד חלוף עשרה ימים ממועד הנשיכה, לרבות הכנסת הכלבה לתוך כלוב, באופן שימנע בריחתה, תיצפות עליה, דיווח לוטרינר הרשותי, וכל תנאי שיידרש.
הוטרינר הרשותי, ד"ר זהרוני, מסר כי נועץ בעניינה של המבקשת עם מנהל השירותים הוטרינריים בשדה, ד"ר עוזרי, וכן עם הממונה הישיר עליו, הוטרינר המחוזי, ד"ר וסרמן, ושניהם הודיעו לו כי אין סמכות על פי הפקודה לאשר בידוד חלופי למאורת בידוד ציבורית, וכי אין להסכים לחלופה כזאת מטעמים של הגנת הציבור מפני מחלת הכלבת, כפי שיפורט להלן. בהתאם לכך, נותרה המשיבה בעמדתה ולפיה אין ניתן להסכים לבידוד הכלבה בבית המבקשת בשום תנאי שהוא.
5.למחלוקת שלפני פן משפטי ופן ענייני-מקצועי.