איימן טאהר נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטו ואח'

פסק דין

לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעתו בתאונה מיום 13.3.2006.

כללי:

1.התובע, יליד 8.1.1970, נפגע בגופו ביום 13.3.2006 במהלך עבודתו. הפגיעה אירעה לאחר שירד ממלגזה בה נהג על מנת להניח משטח עץ תחת ממ"ד שהיה מונח על שיני המלגזה, וכתוצאה מנפילת הממ"ד על רגלו.

2.התביעה הוגשה תחילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, נגד הנתבעת 1, המבטחת של המלגזה. בהמשך תוקנה התביעה, על-ידי הוספת עילה חלופית נגד הנתבעת 2, מעסיקתו של התובע באותה עת, והנתבעת 3, המבטחת של המעסיקה.

3.במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים, הוסכם כי התאונה תוכר כתאונת דרכים וכי התביעה תידון לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והנתבעים ישאו כל אחד מהם במחצית מסכום הפיצויים שייפסק. המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לשיעור הנזק והפיצויים להם זכאי התובע, כפי שיפורט להלן.

הפגיעה שנגרמה לתובע והנכות הרפואית:

4.ממקום האירוע פונה התובע לבית החולים הלל יפה, שם אובחן כסובל משבר בשוק ימין עם תזוזה ושבר תוך מפרקי ושבר נוסף. התובע אושפז עד יום 21.3.06, ובמהלך האשפוז נותח ובוצע קיבוע פנימי של השברים.

5.לאחר השחרור מאשפוז היה התובע במעקב רפואי בבית החולים. לאחר שנמצא כי השבר לא התאחה, אושפז התובע לתקופה נוספת מיום 3.7.06 עד יום 9.7.06, במהלכה עבר ניתוח להוצאת הקיבוע ומסמור תוך לשדי. בהמשך עבר התובע ניתוח נוסף באשפוז יום ב- 14.7.09 להוצאת המתכת מהרגל.

6.התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) לקביעת דרגת נכות בעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. על-פי תיק המל"ל שהוגש לבית המשפט במסגרת תעודת עובד ציבור שזומנה על-ידי הנתבעות, נקבעה לתובע תקופת אי-כושר ולאחר מכן תקופת נכות זמנית בשיעור של 100% עד יום 30.11.2006. לאחר מכן נקבעו נכויות זמניות בשיעורים משתנים. ביום 11.11.09 קבעה הועדה הרפואית לעררים של המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור משוכלל של 19%, החל מיום 1.4.09. נכות זו כוללת נכות של 10% על-פי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) (ארטריטיס עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועה), ונכות של 10% לפי תקנה 75(1(ב) לתקנות בגין צלקות ברגל בחלקן רגישות. בהתאם למתווה שסוכם בין הצדדים כמצויין לעיל, הנכות הצמיתה הינה נכות על-פי דין המחייבת בהליך דנן.

הנכות התפקודית:

7.התובע טוען כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית, וכי יש להעמידה על 35% לפחות. הנתבעות, מנגד, טוענות כי הנכות משוללת כל יסוד תפקודי, וטוענת כי את נזקיו של התובע יש להעריך על יסוד גלובלי בלבד.

8.כאמור לעיל, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 19%. על יסוד מכלול החומר שבפני, סבורני כי נכותו התפקודית נמוכה משיעור זה. ראשית, מחצית מהנכות הינה בגין צלקות ברגל, נכות שהינה מעצם טיבעה לא תפקודית, ומידת השפעתה על תפקודו של התובע, ככל שקיימת, הינה שולית, ואף התובע בעדותו לא מיקד מגבלה כלשהי שמקורה בצלקות. שנית, הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע הינה נמוכה, והוענקה בגין השפעה קלה על כושר הפעולה. כפי שיפורט בהמשך, לא שוכנעתי כי מגבלה זו מונעת מהתובע להשתלב בעבודה, וסבורני כי טענותיו בתצהירו, לפיהן אין ביכולתו, נוכח הנכות שנגרמה לו, לעסוק בכל עבודה הדורשת מאמץ, הינן מופרזות ואינן עולות בקנה אחד עם הנתונים האובייקטיביים הקיימים. יצויין כי המל"ל אף דחה את הבקשה להפעלת תקנה 15 לתקנות. מנגד, עולה מהראיות כי התובע עובד מגיל צעיר בעבודות כפיים, אין לו השכלה גבוהה, מגוון העבודות שהוא עסק בהן מוגבל, ולפגיעה הפיזית שנותרה, אף אם איננה גבוהה, השפעה מעשית על עיסוקו. בנסיבות אלה, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על שיעור של 10%, וזאת לאחר תקופת ההחלמה בה היתה נכותו התפקודית גבוהה יותר כפי שיצויין בהמשך.

נזקיו של התובע:

הפסד השתכרות לעבר:

9.הצדדים חלוקים ביניהם באשר להפסדי השכר שנגרמו לתובע בגין התאונה. המחלוקת נוגעת הן לתקופת אי-הכושר לעבודה כתוצאה מהתאונה, הן לשכרו של התובע ערב התאונה והן להפסדי שכר חלקיים.

תקופת אי-הכושר לעבודה:

10.אשר לתקופת אי-הכושר, התובע טוען כי הוא לא עבד בכל עבודה מאז התאונה במשך כ- 4 שנים, עד לשנת 2010, ומבקש כי יפסק לו פיצוי בגין אובדן מלא של שכר למשך כל אותה תקופה. לטענתו, בשל מגבלותיו עקב התאונה, נבצר ממנו לעבוד, וניסיונות מצידו למצוא עבודה מתאימה לא נשאו פרי. הנתבעות טוענות , מנגד, כי התובע לא הציג אישורי מחלה לתקופה האמורה, כי פגיעתו והנכות שנותרה לו אינן מצדיקות תקופת אי-כושר כה ממושכת, כי מחקירת התובע והעד מטעמו עלה כי הוא עבד בהסעות לאחר התאונה, וכי ככל שהתובע לא עבד בתקופה האמורה, הרי שאין הדבר נובע מהתאונה.

11.אין בידי לקבל את טענות התובע בדבר אורך התקופה בה נבצר ממנו כליל לעבוד בעקבות התאונה.

ראשית, הטענה כי לא היה בידי התובע למצוא עבודה מתאימה במשך כל אותה תקופה, לא הוכחה בצורה משכנעת. התובע העיד לעניין זה כי ניסה למצוא עבודה, לדבריו הן בכפרו והן בישובים אחרים, אך נדחה לאחר שהסביר למעסיקים הפוטנציאליים כי אין הוא יכול לבצע עבודות כבדות (עמ' 35, ש' 15-20). לא הובאו כל ראיות אחרות לעניין זה מצד גורמים אליהם פנה התובע, כאשר חלקם, לפי העולה מעדותו, מוכרים לו מכפרו, וטענה זו לא הוכחה. זאת ועוד, בן-דודו של התובע, טאהר סמיר, אשר העיד מטעמו, סיפר בעדותו הנגדית כי התובע עבד בהסעות כבר בערך משנת 2008 (אם כי סייג דבריו בכך שאינו זוכר תאריכים) (עמ' 32, 4). מכל מקום, לעניין היעדר יכולת אובייקטיבית לעבוד, הרי שעל-פי טענות התובע החל משנת 2010 הוא עוסק בהסעות, ואין בחומר הקיים בסיס לקבוע כי לא היה בידו לעבוד בעבודה כאמור או עבודה מתאימה אחרת, ולו חלקית, עוד לפני כן.