פסק דין
התביעה שלפני הוגשה בחודש פברואר 2010.
לטענת התובע, במהלך חודש יולי 2008 הוא שילם אגרת רישוי רכב בסך 1,400 ₪, עבור כלי רכב על שם אדם בשם טל שוקי. הוא שילם במוקד הטלפוני את התשלום.
להפתעתו, כשקיבל את פירוט כרטיס האשראי שלו, גילה שחשבונו חוייב ב-3,600 ₪ במקום ב-1,400 ₪. על כן, הגיש תביעה זו, שבה הוא מבקש להשיב לו חזרה את הסכום שחוייב ביתר. הוא ביקש לחייב את הנתבעת בסך של 3,600 ₪ בתוספת הוצאות משפט.
הסכום הנתבע מתייחס לרכיבים הבאים:
תשלום רישיון רכב שנלקח שלא כדין בסך 3,600 ₪.
זמן טלפונים והטרדה בסך 1,000 ₪.
הוצאות בימ"ש ואובדן יום עבודה בסך 900 ₪.
הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן הודעת צד שלישי, שכן טענה שהסכום הוחזר למיטב ידיעתה לאותו טל שוקי, שרשום כבעל הרכב, וזאת כבר ב-15.10.08.
הנתבעת צרפה לכתב הגנתה תדפיס המלמד כי כך אכן נעשה. בד בבד ביקשה הנתבעת להגיש הודעת צד ג' נגד אותו טל שוקי, שכן טענתה שאם הוא קיבל את ההחזר שלא כדין, התובע זכאי להיפרע ממנו.
בשבועות האחרונים הגישה הנתבעת מספר בקשות לבימ"ש והודיעה כי היא מנסה לאתר את אותו טל שוקי, על מנת להראות כי אכן שולם לו הסכום, וכן כדי לברר את הקשר בינו לבין התובע.
לשם כך, היתה בקשר עם התובע, אך הדבר לא העלה את כתובתו של טל שוקי.
בדיון היום התברר, כי חשבון הבנק שאליו הוחזר הסכום ב-15.10.08 הוא חשבון הבנק של התובע עצמו. מכאן, כי בחלוף חודשיים ממועד הגביה, וכשנה וחצי לפני הגשת התביעה דנן, חזר הכסף לידי התובע.
בדיון שינה התובע את טעמי כתב התביעה וטען כי בתקופה שבה גבתה הנתבעת את הכסף, ועד שהחזירה אותו, נותר חסר פרוטה. עוד טען, כי לא ידע שהוחזר לו הכסף והיה צריך להודיע לו שהכסף חזר.
אציין, כי לכתב התביעה לא צרף התובע דבר מלבד רישיון הרכב. לכן, לא ניתן היה לראות אם אכן נגבה מהתובע סכום כלשהו ביתר, מאיזה חשבון נגבה הסכום, הוא לא השיב לבקשות הנתבעת לסייע לה במציאת טל שוקי, למרות החלטות שנתתי בענין, למשל ביום 7.7.10 ו-18.7.10, ונכון לרגע זה לא הוברר מה הקשר בין התובע לאותו טל שוקי.
במהלך הדיון התברר כי עילת התביעה לא היתה קיימת כבר בעת הגשת התביעה, שכן כבר בחודש אוקטובר 2008 הוחזר לתובע הסכום שנגבה ביתר. לכן, כל רכיבי כתב התביעה, הכוללים את הסכום שנגבה ביתר ואת המאמצים וההוצאות של התובע על מנת להגיש את כתב התביעה – לא נותר מהם דבר.
היום בדיון העלה התובע בעלמא טענה כי "נותר ללא פרוטה" כאשר נגבו ממנו אותם סכומים ביתר בשנת 2008. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה, לא הובא כל מסמך לגבות טענה זו, היא לא עלתה בשום שלב, אלא בדיון, כאשר התברר – להפתעת נציג הנתבעת וגם להפתעתי – כי החשבון שאליו הוחזר הכסף, כבר ב-2008, בניגוד למה שסברה הנתבעת, הוא חשבונו של התובע עצמו ולא חשבון של טל שוקי. לאחר מכן, העלה התובע טענה חלופית, כי היה צריך להודיע לו שהסכום הוחזר. לא זו בלבד שהטענה עלתה רק בדיון, כטענה חלופית לחלופית, אלא שאיני מוצאת בה טעם מאחר שהסכום הוחזר בעקבות פניה של התובע, היה עליו לצפות שפנייתו תניב פרי, ודווקא העובדה כי לא בדק את הענין אלא המשיך והגיע לידי תביעה – היא המפתיעה. כפי שגילה התובע את החסר אגב בדיקת דפי הבנק שלו, ניתן היה לצפות שיגלה את ההחזר, שנעשה בעקבות פניה שלו, בבדיקת דפי הבנק.
אני מוצאת שהתביעה הוגשה כתביעת סרק, הפרקליטות – שמזה מספר שבועות עסוקה בניסיון להגיש הודעת צד ג' נגד אותו טל שוקי, ולשם כך פנתה הן לבימ"ש והן לתובע מספר פעמים – נדרשה למאמצים מיותרים, כאשר התובע, שידע שהכסף הוחזר אליו (לפחות למן הגשת כתב ההגנה, אליו צורף תדפיס הבנק המלמד שהכסף הוחזר לחשבון שמספרו לא מוכר לא לנתבעת ולא לבימ"ש, אך התובע יודע שמדובר בחשבונו הוא), לא טרח להבהיר ענין זה לנתבעת ולחסוך לה את המאמץ לחפש אחר אותו טל שוקי.
נוסף על כך, התובע לא גילה דבר זה לנתבעת לפני הדיון, וכך נוהל הדיון תחת ההנחה המוטעית כי הכסף הוחזר לטל שוקי.
לאור כל אלה, התביעה נדחית, ואני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ₪.