אייל ואח' נ' כץ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לסילוק על הסף מטעם המבקשת, מדינת ישראל, היא הנתבעת 1.

השאלה הניצבת בבסיס בקשה זו הינה האם ניתן לתבוע את מדינת ישראל בפיצויים בגין רשלנות שנפלה, לטענת התובעים, מלפני בית משפט השלום ברמלה, כב' השופט ימיני, בבקשה לצו מניעה זמני שנתן כב' השופט ימיני כנגד התובעים.

המשיבים, הם התובעים, הגישו את התביעה נשוא הבקשה, בה מייחסים הם חבות למבקשת, בגין רשלנות כב' השופט ימיני, אשר נתן כנגדם צו מניעה זמני [להלן – "הצו"] במסגרת החלטתו בבש"א 2750/05, 3707/05, ביום 20.11.05.

התובעים ביקשו לפסול את כב' השופט ימיני, ובקשתם נעתרה על ידי כבוד נשיאת ביהמ"ש העליון, בע"א 8804/06.

כב' השופט שהם, אשר מונה תחת השופט ימיני ולאחר פסילתו מלדון בעניינם של התובעים, ביטל את צו המניעה הזמני.

מכאן תביעתם של התובעים לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מהצו, אשר מופנית כנגד המדינה וכנגד הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד.

את הבקשה שבפניי, לסילוק התביעה כנגדה על הסף, הגישה כאמור המדינה, מחמת חסינות שיפוטית, העדר עילה ו/או קשר סיבתי כלפיה.

ואלו העובדות הדרושות לעניין, כמפורט בטענות המבקשת בגוף הבקשה

התובעים והנתבעים 2-3 היו שכנים בבית משותף, והתגלע ביניהם סכסוך הנוגע לכלבם של התובעים, אשר נמצא בדירתם.

ביום 7.2.05 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בת.א. 2781/04, ובין היתר, בהתאם להסכמות הצדדים, התחייבה התובעת 1 כי כלבה יימצא בתוך דירתה במהלך שעות הלילה, החל מהשעה 23.00 ועד השעה 6.00 בבוקר, וכן בין השעות 14.00 -16.00 בימי שבת, ובשאר ימי השבוע, תשתדל שהכלב יוותר בדירה בין השעות 14.00 – 16.00.

הנתבעים 2-3 הגישו את בש"א 1918/05 ע"פ פקודת ביזיון בימ"ש בשל אי קיום הסכם הפשרה מצד התובעת. ביום 8.12.05 הגישו בקשה למחיקת הבש"א ללא צו להוצאות, אשר נתקבלה על ידי ביהמ"ש.

ביום 19.10.05 הגישו הנתבעים 2-3 תביעה נוספת, בת.א. 3707/05 כנגד התובעת 1, שעניינה צו מניעה קבוע שיאסור עליה להמשיך ולגדל את כלבה. באותו יום אף הגישו בש"א [2750/05] בתיק זה, בה עתרו להוצאת הכלב מבית התובעת.

ביום 15.11.05 התקיים דיון בבש"א 2750/05, במעמד הצדדים. ביום 20.11.05 נתן השופט ימיני את החלטתו בבקשה לצו המניעה הזמני, ובה קבע כי על התובעת 1 וכל הבאים מטעמה, לגרום לאלתר שהכלב לא ינבח בשעות המנוחה, וכי בכל פעם שיחל לנבוח, יהא עליה להוציאו לאלתר מהבניין לרחוב, ולהרחיקו מהבניין עד שיפסיק לנבוח. כמו כן קבע כי הצו בתוקף עד למתן פס"ד בתביעה העיקרית. התובעת חויבה בתשלום הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד.

התובעת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ערעור שנדחה בשל אי הפקדת ערבון.

בהמשך הגישה התובעת בקשה לפסלות שופט, ובע"א 8804/06 התקבל ערעורה, והתיק עבר לשופט שהם, אשר ביטל את הצו ביום 22.11.07.

בהמשך, ולבקשת הנתבעים 2-3, נמחקה התביעה בת.א. 3707/05.

הנתבעת 1 טוענת כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף, זאת מכוח החסינות השיפוטית העומדת למדינה, כאמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין המעניק חסינות לבעל תפקיד שיפוטי, לרבות המדינה, הנתבע בגין פעולות שביצע במשלך ובמסגרת תפקידו השיפוטי. לשיטתה, על פי הוראה זו, נתונה לבעל משרה שיפוטית חסינות בגין כל פעולה שבוצעה במהלך תפקידו.

עוד טוענת היא, כי החוק קבע חסינות רחבה לרשות השופטת, על מנת לשמר את עצמאותה, וכי חסינות זו נתפסת כחיונית להבטחת אי תלותם של השופטים. לשיטתה, הרציונל לפיו הוענקה לשופטים חסינות, מחייב דחיית התביעה כנגד המבקשת, וכי מקום בו קיימת חסינות כאמור, לא ניתן להגיש תביעה אישית כנגד שופט, וכפועל יוצא מכך, לא ניתן להגיש תביעה כנגד המדינה, בין אם על בסיס אחריות שילוחית, ובין אם על בסיס אחריות ישירה.

הנתבעת טוענת כי גם הגישות המאפשרות הגשת תביעה כנגד המדינה, מסייגות אפשרות זו למקרים קיצוניים מאד ונדירים של רשלנות בוטה, ולשיטתה המקרה דנן אינו עומד בתנאים אלו. לטענתה, ההחלטות עליהן משיגה התובעת בתביעתה הינן החלטות שיפוטיות שניתנו במסגרת הליכים שיפוטיים.