איילון חברה ליטוח בע"מ נ' שפריר

החלטה

1.להלן החלטתי בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין שניתן בתביעה בהעדר ביום 14.4.11 ולפיו הוא חויב לשלם לתובעת סך של 1,124 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.10.10, הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 850 ₪ (להלן: "פסק הדין"),.

פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות הנתבע על אף כי הוזמן כדין.

2.לטענת הנתבע הוא סבר בטעות כי לאור החלטות בית המשפט מיום 16.2.11 ומיום 10.4.11 והסכמת הצדדים לסיום התביעה על דרך הפשרה, לא היה צורך בהתייצבותו לדיון בו ניתן פסק הדין.

התובעת מתנגדת לבקשה בנימוק כי לא נפל כל פגם בהליך מתן פסק הדין, לא היתה כל הצדקה לאי התייצבות הנתבע לדיון בו ניתן, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר וכן אין בה כל התייחסות לסיכויי הנתבע לזכות בדין באם פסק הדין יבוטל והתביעה תישמע לגופא.

3.בדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר יש לבחון באם נפל פגם בהליך בו ניתן, שאם כן עסקינן בביטול מחובת הצדק ולבית המשפט אין שיקול דעת בנדון ועליו להורות על ביטול פסק הדין. מאידך, באם לא נפל פגם בהליך בו ניתן פסד הדין, אזי לבית המשפט שיקול דעת באם לבטלו ובנדון יש לבחון את סיבת המחדל בעטיו ניתן פסק הדין וסיכויי המבקש לזכות בדין באם הבקשה תתקבל והתביעה תישמע לגופא. אמנם נכון, לשיקול השני חשיבות רבה יותר, אולם, הדבר אינו מאיין את השיקול הראשון.

מן הכלל אל הפרט.

4.הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ומטעם זה בלבד מן הדין לדחותה על הסף.

על אף זאת אבחן להלן יתר השיקולים בבקשה.

5.במקרה דנן לא נפל כל פגם בהליך בו ניתן פסק הדין ולפיכך ביטולו הינו בשיקול דעת ולא מחובת הצדק.

הטעם אשר מעלה הנתבע לאי התייצבותו לדיון בו ניתן פסק הדין, אינו משכנע בעיניי. בהחלטה מיום 16.2.11 נקבע כי לאור הסכמת התובעת לסיים את התביעה על דרך הפשרה, על הנתבע להודיע עמדתו בנדון תוך 21 יום ומשניתנה הסכמתו לעניין זה נקבע בהחלטה ביום 10.3.11 כי במועד הקבוע לדיון בתביעה ביום 14.4.11 הצדדים יסכמו טענותיהם בעל פה. מהחלטה זו ברור הדבר כי על הצדדים היה להתייצב לדיון ביום 14.4.04 ואין כל מקום לטענה כאילו הסכמת הצדדים לסיום התביעה על דרך הפשרה פוטרת מי מהם מהתייצבות.

ההחלטה מיום 10.4.04 ניתנה בהודעה/בקשה אשר הגישה התובעת לעניין הגשת תצהירים מטעמה ואין בה כל התייחסות, ולו ברמז, לעניין התייצבות בעלי הדין לדיון שנקבע ליום 14.4.11 ואשר בו ניתן פסק הדין.

לאור האמור לעיל, הנתבע אינו מעלה טעם מוצדק למחדלו ואי התייצבותו לדיון בו ניתן פסק הדין.

6.אכן, כטענת התובעת, הנתבע לא התייחס בבקשתו לסיכוייו לזכות בתביעה, אולם, ניתן לעמוד על שיקול זה בהתאם לנטען בהתנגדותו לביצוע כתב התביעה והדיון שהתקיים בבקשה ביום 5.1.11.

מכתב התביעה עולה כי במועדים הרלוונטיים התובעת ביטחה את רכבו של הנתבע וביום 17.2.08 הרכב היה מעורב בתאונה במהלכה נגרם נזק לרכב צד ג'. התובעת כיסתה את נזקי צד ג' בעקבות התאונה ומכאן דרישתה לחייב את הנתבע לשאת בהשתתפות העצמית בהתאם לפוליסה בסך של 1,124 ש"ח.

מנגד, הנתבע טען להגנתו כי בעת אירוע התאונה נהגה אשתו ברכב המבוטח ולפיכך הוא אינו בעל הדין המתאים בתביעה. לגוף העניין נטען כי התאונה נשוא התביעה אירעה במהלך נסיעה בפקק ועל-כן היתה נגיעה קלה בין הרכבים המעורבים מבלי שנגרם נזק כלשהו לרכב צד ג'.

לאור המפורט לעיל אין לומר כי באם יבוטל פסק הדין והתביעה תשמע לגופא, לנתבע אין סיכויים לזכות בדין. חיזוק למסקנה זו מצאתי בעצם העובדה כי לנתבע ניתנה רשות להתגונן מפני התביעה לאחר חקירתו וחקירת אשתו וזאת בהסכמת התובעת עצמה.

7.על אף האמור לעיל לעניין סיכויי הגנתו של הנתבע, הרי בהעדר כל טעם מוצדק לאי התייצבותו למועד בו ניתן פסק הדין והעובדה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, מצאתי לדחותה ולהותיר את פסק הדין על כנו. ודוק, באם הבקשה היתה מתקבלת, ממילא הנתבע היה מחויב בהוצאות משפט בסכום העולה על סכום פסק הדין ובכך שכרו היה יוצא בהפסדו.

8.לסיכום האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

כל צד יישא בהוצאותיו.