החלטה
ביום 18.2.13 הגישה המשיבה (להלן: התובעת) תביעת שיבוב בבימ"ש השלום בכפר סבא, לחיוב המבקש (להלן: המשיב) בהחזר כספים ששילמה התובעת לחברת הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ (להלן: המבוטחת), בהתאם לתנאי פוליסת ביטוח שנרכשה אצלה. מדובר בכספים ששולמו למבוטחת בגין הצפה שאירעה ביום 23.1.10 במכון כושר של החברה, אשר לפי דו"ח שמאי מיום 18.4.10, נגרמה כתוצאה מליקוי במתקן מי שתייה שנרכש מהנתבע כשלושה חודשים קודם לכן, והיה באחריותו בעת קרות אירוע ההצפה, בכל הנוגע לתקינותו ותחזוקתו.
הנתבע הגיש ביום 21.5.13 כתב הגנה, וכן בקשה לסילוק על הסף, שבה נטענו על ידיו כמה טענות שלשיטתו מהוות טעם לסילוק התביעה על הסף.
בין יתר הטענות המקדמיות שנטענו ע"י הנתבע, הועלתה גם טענה בדבר העדר סמכות מקומית לביהמ"ש בכפר סבא, ובהתאם להחלטת כב' השופטת מירב בן-ארי מיום 24.7.13, הועבר התיק לבימ"ש זה. לאחר שהופנתה תשומת לבי להחלטת השופטת בן-ארי מיום 9.6.13, הוריתי ביום 19.8.13 על עיכוב הליך המהו"ת שאליו הופנו הצדדים, עד למתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף.
עיינתי בכל החומר שהוגש בקשר לבקשה לסילוק על הסף והגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
טענתו העיקרית של הנתבע הינה כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים מיום קרות הנזק, ולפיכך, התיישנה. לחלופין טוען הנתבע כי, לכל המאוחר, התובעת הייתה צריכה ללמוד על אחריותו (הלכאורית) לקרות הנזק עוד ביום 18.4.13 עת הוגש לה דוח השמאי, שבו צוין שמו כאחראי לנזק. ממועד זה, ועד להגשת כתב התביעה (כמו גם עד לפנייה הראשונה של התובעת לנתבע, במכתב ששלחה אליו ביום 11.11.12 באמצעות בא כוחה) חלף זמן רב, מבלי שהתובעת נתנה לכך כל טעם. מדובר בשיהוי שגרם לנתבע נזק ראייתי והרע באופן ממשי את יכולתו להתגונן כראוי, שכן מתקן המים הרלוונטי כבר אינו קיים ולא ניתן לבדוק אותו. בשל העובדה שמדובר בתובעת המנוסה בהליכים משפטיים ונעזרת בשלל עורכי דין מנוסים, יש להחמיר איתה בעניין השיהוי ולראות בה כמי שוויתרה על זכותה לתבוע, או, לחלופין, השתהתה בחוסר תום לב. כן יש להשוות את הסטנדרט המצופה מהתובעת בעניין השיהוי, לזה שדורשת היא ממבוטחיה, אשר אמורים להודיע לה מיד על קרות מקרה הביטוח ולהעביר אליה בתוך זמן סביר את כל הדרוש (כמפורט בסע' 22-23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981).
אין מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח אלא בתביעת שיבוב. לפיכך תקופת ההתיישנות אינה של 3 שנים אלא של 7 שנים, והתביעה לא התיישנה.
באשר לטענה בדבר שיהוי. הפסיקה קבעה, וכך אף נאמר בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (פורסם בנבו), שעליו מסתמך הנתבע, כי "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה.... קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים". בהמשך לכך נקבע בפסיקה ש"ככלל ניתן לומר, השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות משפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות... לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכן נתמלאו ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכלות שבאינטרס הציבורי". ומהם אותם תנאים מוקדמים והשיקולים שיש לשקול? בעניין זה נאמר כי "שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לביהמ"ש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...". לצורך טענת השיהוי נדרש להוכיח שבנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע... התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע... מכאן כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך ככלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו, הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה". ועוד: "במסגרת שיקול הדעת כאמור, ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ומאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (ראו שם בסע' 13-15. ההדגשות שלי, ג.א.; כן ראו בעניין זה האמור בסע' 13-15 ברע"א 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי, פורסם בנבו, אשר אליו מפנה התובעת).
איני סבור שבמקרה זה עמד הנתבע בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח שמדובר בשיהוי המצדיק סילוק על הסף. גם אם ראוי היה שהתובעת תיידע את הנתבע בשלב מוקדם יותר ותיידע אותו על הנזק שאירע למבוטחת, עדיין, התביעה הוגשה הרבה לפני תום תקופת ההתיישנות, בחלוף כ- 3 שנים מיום קרות האירוע, ופחות מכך, מהיום שבו קיבלה לידיה את דוח השמאי. הנתבע לא הוכיח שהתובעת נקטה בצעדים כלשהם שיעידו כי ויתרה על זכותה לתבוע, או שפעלה בחוסר תום לב שיצר מצג שווא לפני הנתבע שבעקבותיו יכול היה להניח שלא תוגש תביעה נגדו. ככל שנגרם לנתבע נזק ראייתי, תתברר טענתו זו במסגרת ניהול ההליך, אך טענה זו לא יכולה להוות, כשלעצמה, עילה לסילוק על הסף, עוד בטרם הוגשו ראיות כלשהן ע"י מהצדדים. גם האמור ע"י הנתבע בקשר להיות התובעת חברת ביטוח ובקשר להיותה חברה המנוסה בהליכים משפטיים אינו די לצורך זה, כאשר "סילוק על הסף הוא צעד קיצוני באשר נשלל על ידיו ממתדיין יומו בית המשפט ודלתותיו נסגרות בפניו מבלי שיהיה בידיו לשטוח עצומותיו בפני בית המשפט" (רע"א 1689/97 גראונד א.ש. בע"מ נ' אדם טבע ודין, פורסם בנבו).
בנוסף לטענה העיקרית בדבר התיישנות ושיהוי, טוען הנתבע גם להעדר יריבות או/ו העדר עילה.
יש לדחות את הטענה שהתביעה הוגשה כנגד water bar אשר איננה ישות משפטית אלא שם מסחרי שאין מאחוריו כל תאגיד, שכן בכותרת כתב התביעה מצוין מפורשות גם שם הנתבע (שהוא בעל העסק water bar), תעודת הזהות שלו וכתובתו, המהווים בוודאי ישות כזו, והובהר כי הנתבע, הוא שמכר את מתקן המים למבוטחת.
יש לדחות גם את הטענה להעדר הוכחה לזכות תחלוף או לזכות המבוטחת לקבל פיצוי, שכן בשלב זה אין צורך בהוכחה של טענות אלה ודי בכך שהתובעת טענה אותן בכתב התביעה.
בהמשך לכך יש לדחות את טענות הנתבע אשר אינן מהוות כלל טענות מקדמיות אלא מחלוקות הצריכות להתברר בהליך משפטי מלא, וביניהן הטענה בדבר העדר אחריות מכוח דיני החוזים, שאלת הקשר הסיבתי שבין הנזק שאירע ובין תפקוד הנתבע, היות הנתבע פטור מאחריות בשל היותו משווק ולא יצרן או יבואן והיות המבוטחת אחראית לנזק בשל אי שימוש ראוי במתקן המים.
באשר לטענה בדבר אי צירוף מלוא הפוליסה לכתב התביעה אומר שאכן, בסוג תביעות מעין אלו, יש לראות בפוליסה מסמך מהותי אשר ראוי לצרף לכתב התביעה. עם זאת, מדובר בפגם טכני לא חמור שקל לתקנו, והמידתיות אינה מצדיקה סילוק על הסף בעטיו (ראו, למשל: בשא (חי') 10746/07 מנורה חב' לביטוח נ' גומייד; בש"א (חי') 3146/04 כלל חב' לביטוח נ' אשרף, פורסמו בנבו). מגמה זו, של העדפת בירור המחלוקת לגופה על פני ראייה פורמליסטית צרה המייחסת משמעות לפגמים טכניים כגון הא נידונה רבות בפסיקה, ואין צורך להכביר עליה במילים (פסק הדין בע"א 4607/11 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שאליו מפנה התובעת, הוא רק אחד מני רבים מאלה המציגים מגמה זו). במיוחד במקרה זה, שבו צורפה רשימת הפוליסה, אין לעשות כן. בהנחה שהנתבע העלה את הטענה בדבר אי צרוף הפוליסה במלואה מתוך צורך לעיין בה, אני מורה לתובעת להגיש לתיק ביהמ"ש ולנתבע העתק מהפוליסה המלאה, וזאת עד יום 29.9.13.
סוף דבר:
א. הבקשה לסילוק על הסף נדחית.
ב. התובעת תדאג להצגת פוליסת הביטוח במלואה, כאמור בסע' 15 להחלטה זו.
ג. מגשרת המהו"ת תתאם עם הצדדים פגישת מהו"ת, בתוך 45 ימים מהיום, ותדווח
לביהמ"ש על תוצאותיה בהתאם לתקנות.
המזכירות תדוור החלטה זו לצדדים ולמגשרת, ותקבע את התיק לעיון אצל עו"ד נורית לוי ליום 1.11.13 לצורך מעקב אחר הליך המהו"ת.
